יום 19 למהפכה המשטרית בישראל
בשנת 1957 צייר אליהו גת בצבעי-שמן על בד את "רצח החפים מפשע" (אוסף מוזיאון תל אביב, כיום מוצג בתערוכת האוסף, "דמיון חופשי"). הציור מייצג עולל עירום, צעצוע בידו, שרוע על עגלה (ללא כל מלווה) בדרכו אל עבר תנור, ממנו פורצות לעברו להבות-אש. הציור, הנוטה למונו-כרום (נגוע בצהבהב ובתכלכל), זועק את זעקת כבשני השואה.
הכותרת המדויקת יותר לציור אמורה להיות "טבח החפים מפשע". שכן, הציור נמנה על מסורת נוצרית, עתיקה ועשירה, של ציורים בנושא שחיטת תינוקות-בית-לחם בפקודת הורדוס, לאחר שנודע לו מפי חכמי המזרח על הולדת תינוק העתיד להיות מלך היהודים. מתוך "הבשורה על-פי מתי":
"ויקצוף מאד וישלח ויהרוג את כל הילדים אשר בבית-לחם ובכל גבולותיה למבן-שנתיים ולמטה…"
אליהו גת יכול היה לבחור בטרגדיה של תינוקות עבריים המושלכים ליאור בפקודת פרעה, אך ביכר לנקוט בפרשה הנוצרית[1], ומסיבה ברורה: אצבעו המאשימה הופנתה אל העולם המערבי הנוצרי, שהוליד מתוכו את השואה ו/או שעמד מנגד, שעה שלמעלה ממיליון ילדים הושמדו במחנות המוות. משקע השואה היה עדיין טרי וכבד מאד בישראל בשנת 1957, שנת הציור. ולהזכירנו: הייתה זו אותה שנה בה גם פנה נפתלי בזם לנושא השואה.
"טבח החפים מפשע" של המסורת היהודית הוא "עקידת-יצחק" נטולת ישועה, שהיא הגרסה המועדפת על אמני ישראל לדורותיהם: לא מלאך, לא אייל, אך ורק אב רוצח את בנו לשם שמים.[2] ועם זאת, אליהו גת לא היה האמן הישראלי היחיד שנדרש למוטיב "טבח החפים מפשע", הגם שהנושא המפורש נדיר במקומותינו.
ב- 1964 יצר מרדכי מורה תחריט אלגורי בשחור-לבן, הנושא את הכותרת "טבח החפים מפשע" (זוכה פרס הביאנאלה בפאריז ב- 1968). התחריט הוא אחד מתוך סדרה הנושאת אותה כותרת, כולה בסימן אלגוריות פנטזיוניות-תיאטרליות של חיות שנידונו לטקסים אלימים:
"במיחברי התחריטים של מורה הרבו להופיע תהלוכות, במות ומופעי קרקס, בהם כיכבו חיות למיניהן העוברות התעללויות אלימות ביותר, כולל צליבות. הזיקה למיתוס הנוצרי אינה זרה לציורי מורה, יליד בגדד […]. ראו ברקע 'טבח החפים מפשע' את שורת העטלפים הצלובים לצד הציפור הצלובה; ראו את ציפור-הטרף בקדמה הימנית של התחריט, שהמוני חצים נעוצים בגופה, כמו הייתה מין סבסטיאן הקדוש; ואף ראו את החולדה בפינה השמאלית של קדמת-התחריט, שעולה באש כמו הייתה קדושה נוצרית מוקעת. […] נושאו [של מ.מורה] הוא המצב הקיומי בסימן סבל והתעמרות."[3]
תוך שנים לא רבות, יאחד מרדכי מורה את טקסי הצליבה שלו עם אסון השואה היהודית.
נושא "טבח החפים מפשע" עלה באמנות המערבית מאז ימי-הביניים. אם לאזכר רק קומץ פסגות, נציין את הפרסקו של ג'וטו בפדובה (1306-1304), שבמרכזו ערימת גוויות של תינוקות; מימין לערימה – אם לופתת עוללה מול קלגס הלופת את קרסול בנה ומכוון אליו חרבו. ליד האם, קבוצת נשים בתחינה אל דמות במרפסת שמאלית עליונה (הורדוס). מנגד, כנסיית המולד בבית-לחם. הרי לנו המרכיבים האיקונוגראפיים, אשר על רובם (את הורדוס לא עוד נפגוש) יחזרו אמני רנסנס כמו דוצ'ו, פיזאנו, גירלנדאיו (אצלו, טבח התינוקות, אלימות החיילים וזעקות האימהות – כולם מתרחשים לרקע שער-ניצחון רומאי) וכו'. פיטר ברויגל צייר את הטבח בשנת 1566 לרקע כפר הולנדי מושלג. הרנסנס והבארוק הירבו להידרש לנושא, וידועים במיוחד גרסאותיהם של טינטורטו (1587. כאן, קיר גבוה משמאל מונע הימלטות האימהות ותינוקותיהן), גווידו רֶני (1611. אצלו, צמד מלאכונים על עננים צופה מגבוה על הסצנה הנוראה) וניקולא פוסן, שציורו מ- 1628-1627 קאמרי יותר: חייל מעורטל בחצי-גוף מניף חרב ורומס תינוק חסר-ישע. אימו נתלית על החייל בזעקה מרה. פיה הפעור ממוקם במרכז המדויק של הציור. ברקע, אימהות נמלטות עם תינוקותיהן.
האיקונוגרפיה הזו נעדרת מהציור הישראלי, שלא קישר הרג תינוקות לסיפור "הברית החדשה". וכך, לצד אליהו גת ומרדכי מורה, שהם, ככל הנראה, היחידים אצלנו שעסקו במפורש בפרשה הנדונה, לא אמן ישראלי ולא שניים ייצגו ציורים בנושא קטל תינוקות וילדים, תוך שמגיבים לאירועים היסטוריים מתולדותינו.
ב- 1903, בתגובה לפרעות קישינב, כתב ח.נ.ביאליק את שירו, "בעיר ההריגה" ובו:
"מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלּאוּהָ נוֹצוֹת,
מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמֵרוֹת, בְּגֻלְגָּלוֹת וּפַטִּישִׁים,
מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים,
וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה
כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;
וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ“אִמִּי!” –
וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי."
וזכורות במיוחד השורות מתוך השיר, "על השחיטה":
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!"
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם"!
נאמן לתיאורי הזוועה של ביאליק, צייר אבל פאן בקישינב, בזמן-אמת, סדרת רישומים, שיעובדו מאוחר יותר לסדרת "נאד-הדמעות" (זו תתקשר גם לפרעות נגד יהודי "חבל-המושב" סמוך לפרוץ מלחמת-העולם הראשונה). ב- 1955 צייר מרדכי ארדון טריפטיך בשם "לנופלים", בו ביטא מחאתו על מלחמות וקורבנותיהן, לרבות תינוקות: בלוח הימני של הטריפטיך צייר ארדון בסגנון מתיילד עגלת-תינוקות שמוטה ולצדה גופת אם, שבבטנה עובּ̞ר מת. שנתיים לאחר-מכן, צייר נפתלי בזם את "בחצר הבית השלישי" בתגובה לטבח כפר-קאסם. בציורו, שלוש אימהות ערביות מקוננות-מרה ולמרגלותיהן תינוק הרוג האוחז בתעודת-זהות כחולה.[4] מוטיב האם המגוננת על בנה מוכר היטב מציוריה של רות שלוס, אף שהציירת נמנעה מדימויי תינוקות הרוגים. כמובן, שנושא הגר וישמעאל[5] ישתלב אף הוא, אף כי לא במישרין, במוטיב הנדון. לאמור: מוטיב "טבח החפים מפשע" הפך באמנות הישראלית למוטיב של מחאה פוליטית, מה שלא כן לאורך רב המסורת הנוצרית (הגם, שניקולא פוסן צייר את ציורו בשיאה של מלחמת 30 השנה, ואפשר שכיוון אליה). שכן, המסורת התיאולוגית הנוצרית העדיפה לראות בתינוקות הטבוחים בבחינת הקדושים המעונים הראשונים.
ב- 1991 תורגם לעברית ספרו של הנס רוש, "טבח החפים מפשע", שעניינו ביקורת על שחיטת בעלי-חיים. על עטיפת הספר הודפס ציור (הדפס שחור-לבן וצבע אדום) של יגאל תומרקין, המייצג פרצוף גולגולתי וקני-תותחים או רובים המכוונים אל הצופה. על הקשרו המקורי של הציור אינני יודע .
אפשר, שהביטוי האמנותי-ישראלי הבולט בעשורים האחרונים לנושא "טבח החפים מפשע" הוא שלושה ציוריו של דויד ריב, "אריק אוכל ילדים" (2001). מילות הכותרת רשומות בתחתית הציור, המאופיין בצבעוניות עליזה והמייצג דגים (בא̞לוזיה לפגזים צונחים) ובמרכזם המילה "נפאלם". הציור צונזר על-ידי מוזיאון תל אביב, שהדיחו מתערוכת האמן מחמת רמיזתו הבוטה לאריק שרון. אירועי האינתיפאדה הראשונה הטעינו את הציור בביקורת פוליטית קשה נגד מי שהיה אז שר-הביטחון ואשר האמן קשר לו גם פשעים קודמים.
[1] שהיא, בהכרח, גם פרשה יהודית לא-במעט: שהרי, שחיטת תינוקות-בית-לחם חלה, מן הסתם, גם על לא מעט עוללים יהודיים.
[2] גדעון עפרת, "עקידת יצחק באמנות ישראל", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 152-124.
[3] גדעון עפרת, "הקרקס הקיומי של מרדכי מורה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 25 בנובמבר 2011.
[4] ציור האימהות הזועקות חייב רבות לשלוש המקוננות ב"גרניקה" של פיקאסו (1937), מי שזיהה דווקא את ציורו מ- 1944, "הכבשן" (שהגיב לשואה ולמות ידידו, מקס ז'אקוב, במחנה "דראנסי"), עם ציורי "טבח החפים מפשע": "זהו ה'טבח' שלי", אמר.
[5] גדעון עפרת, "ה ג ר", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 23 בנובמבר 2018.
המחסן של גדעון עפרת 