יום 10 למהפכה המשטרית בישראל
"…אמני ארץ-ישראל כיצחק פרנקל (פרנל) או משה קסטל ורבים אחרים ציירו באותן שנים [שנות ה- 40-30/ג.ע] ציורים כהים עם אפקטים רמברנדטיים של תאורה, אשר האור נובע מפנימיותם. […] ציורי פנים של בתי-כנסת, עוצבו בסגנון רמברנדטי, כשאור מיסטי בוקע מתוך ארון-הקודש כביטוי מובהק של רוחניות וקדושה."[1]
באותן שנים, רמברנדט "גויר" והועלה ארצה (דרך נמל-פאריז). איך כתב משה קסטל ב- 1935, בעודו מתגורר בבירה הצרפתית: "לא לחינם אנו (האמנים היהודים והארצישראלים) אוהבים את רמברנדט, שיצירתו היא רוח קודש, כי הוא הפך, כיהודי טהור, את החומריות לשכינה תנ"כית."[2]
ב- 1940, במאמרו, "אל מקורות הציור הגדול", הגדיל והוסיף קסטל:
"רמברנדט, בן-התמותה אשר רוחו רוח-הקודש […]. רמברנדט הוא הצייר 'היהודי' בעל חושניות נעלה, […] איחוד עילאי בין החומר והרוח."[3]
עתה, כבר התגורר קסטל בצפת וצייר תמונות אפלוליות של הווי דתי-יהודי תוך-ביתי:
"יותר מתמיד, תאורת התפנימים הצפתיים-ירושלמיים-חברוניים היא רמברנדטית."[4]
"רמברנדט היהודי", הרעיון הזה עלה לא פעם בעולמות האמנות והספרות הארצישראליים בזכות רוחניות טרנסצנדנטית, שיוחסה לזוהר המגיע מתוך חשכת הציורים. כפי שהדגים זאת אבנר הולצמן בפרק "רמברנדט צייר היהודים" (בספרו, "מלאכת מחשבת: תחיית האומה"), כאשר ציטט מתוך "מכאן ומכאן" של י.ח.ברנר (1911):
"… רוצה ברמברנדט?… אם כן, הסתכל בפאת שמים זו… רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?… משל למה הדבר דומה… רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?… הרי לך רמברנדט…"[5]
ובהמשך, בפרק בשם "לייהד את רמברנדט", ציטט הולצמן את ביאליק, הכותב ב- 1923 על אודות רמברנדט:
"גאון ציירים זה מן הגויים השיג באורח פלא את הנשמה העברית ובא עד חקר תכונתה כאשר לא השיגה שום צייר מן הגויים."[6]
מילים אלו של ביאליק נכתבו במבוא שחיבר למונוגרפיה על רמברנדט מאת ליאוניד פסטרנק, ובו הוסיף:
"אכן, לא קם במשך הדורות ועד עתה, לא בתוך היהדות ולא בתחומי 'על-דבר' היהדות, אמן 'יהודי' כרמברנדט הגדול…"[7]
אלא, שמאוחר הרבה יותר, ב- 2006, יידחה על הסף רעיון ייהודו של רמברנדט:
"…אנחנו היהודים, כידוע אוהבים מאד לאמץ כל גאון שהסתובב על כדור הארץ. […] הנימוק העיקרי לגבי הקשר היהודי של רמברנדט הוא, שהוא כל כך אוהב יהודים והיה רגיש כל כך ולכן לא ייתכן שהיה נוצרי טהור ולא ייתכן שאין לו דם יהודי. הוא באמת צייר את התנ"ך הרבה יותר מרוב האמנים האחרים […] אך, הוא צייר הרבה טיפוסים יהודיים כטיפוסים אקזוטיים כנראה משום שהוא אהב דברים אקזוטיים. במקרה הוא גם התגורר באזור שבו התרכזו יהודים ושהפך לאט לאט לרובע היהודים. […] ייתכן שיהודים מהסביבה שימשו כמודלים לרמברנדט, אבל אין על כך פרטים מדויקים, ומלבד הדיוקנים המזוהים כמודלים יהודיים, הם על-סמך 'תווי פנים יהודיים טיפוסיים'. המיתוס על הקשר ההדוק שהיה בין רמברנדט והיהודים מתבסס גם על אחד הציורים הידועים שלו, שנקרא 'הכלה היהודית', אם כי, ככל הנראה, היא לא באמת יהודית."[8]
ב- 2006, באותה שנה בה נאמרו הדברים הללו מפי דורון לוריא, החליט המוזיאון היהודי באמסטרדם לבדוק את תולדות המיתוס על קשריו היהודיים של רמברנדט, לרבות היותו יהודי מומר. התערוכה מוטטה סופית את המיתוס ואף הוכיחה, אבוי, כי רבים מהדיוקנאות ה"יהודיים" שצייר רמברנדט לא היו כי אם דיוקנאות של כמרים מזוקנים…
מה שלא סתר, כאמור, את אימוצה של שפת הציור הרמברנדטי, כלומר תפיסת ה"זיו" הייחודי שלו, לציור הארצישראלי. למשל, כזה היה משה מוקדי של שנות ה- 30, ימי שהותו בפאריז, שעה שהמיר את לוח צבעיו לגוונים מונו-כרומיים קודרים, מוצללים וקורני אור פנימי. הגם שחיים סוטין היה מי שהשפיע יותר מכל על ציורי מוקדי דאז, דומה שהציור הרמברנדטי עומד מאחורי הצהרתו של מוקדי (עדיין ב- 1953): "האור החשוב […] בא מבפנים".[9]
יתר על כן, בין סוטין לבין רמברנדט עבר קו אחד של הערצה וקרבה לאמן ההולנדי, תכונות שהיו משותפות לאמני "האסכולה היהודית של פאריז". ב- 1937, כשסוטין התגורר בווילה סֶרא מס' 18, הוא תלה על קיר הסטודיו רפרודוקציות של רמברנדט, קורו וקורבה.[10] סוטין, שנתקבל כזר בבואו לפאריז, ראה ברמברנדט (מלבד זכויותיו האמנותיות) מי שזכה להוקרה, הן מצד הנוצרים והן מצד היהודים. ציור גוויית-הפר של סוטין, בעקבות ציור באותו נושא של רמברנדט, הוא רק ביטוי אחד ליחסו לגאון הבארוק ההולנדי. זיקת מוקדי לציורי סוטין הייתה מוטמעת אפוא בזיקה לרמברנדט.
אך, גם אמן כמרדכי ארדון, שהגיע ארצה מברלין (ולאחר לימודים ב"באוהאוס") ב- 1933, גם הוא אישר בציוריו חוב של אור לצייר מאמסטרדם. רמברנדט ואל-גרקו היו שני הציירים שהשפיעו עליו בשחר דרכו יותר מכל אמנים אחרים. ארדון:
"השימוש באור שונה אצל שניהם. […] האור של רמברנדט אנושי יותר, זה של אל-גרקו שמימי יותר. ההבדל בין צבעי ה'אולד מאסטרס' לבין צבעים כיום הוא, שהצבע של ה'אולד מאסטרס' עמוק. הם ביקשו אחר אור בתוך הציור, ולא על פני השטח. […] עד היום, כשאני באירופה והולך למוזיאון, ואין זה משנה אם אני רואה ציור של רמברנדט או ציור של טיציאן, אני שואל את עצמי: 'כיצד נטוע בו האור?'…"[11]
וכך, גם ציורים ארצישראליים מוקדמים של ארדון, בטרם חשפו את משקעי לימודיו אצל פאול קליי, פיינינגר וכו' ב"באוהאוס", הוכיחו זוהר "רמברנדטי" המבליח מתוך אפלולית הטראסות של הרי יהודי (ציור מ- 1935-1934), או מעמק קדרון" (1942), או מתוך גופה של "הכובסת התימנייה" (1934). לימים, על ערש-דווי, אמר ארדון לבנו, מיכאל, שהכהות של רמברנדט היא שאתגרה אותו, בתקופה מאוחרת של ציוריו, לנקוט דווקא בלבן. "…תמיד חשב על רמברנדט כגדול-הציירים", ציין הבן.[12]
צייר ארצישראלי אחר, יצחק פרנקל, העיד על ציוריו המקומיים המוקדמים: "הפעם הראשונה שמצאתי את מה שחיפשתי הייתה כאשר הלכתי לירושלים. אדמת הגבעות הייתה חומה ולוהטת. היא יקדה באור השמש השוקעת." והוסיף אמנון ברזל: "התוצאה הייתה ציורים חומים. אור רמברנדטי עולה מירושלים ומראש-פינה."[13] וראו גם ציור בית-הכנסת בצפת [תצלום להלן]. כך גם בדיוקנאות: בדיוקן אברהם שלונסקי מ- 1936 מבליח אור החולצה והפנים מתוך החשיכה הסובבת, ועדיין בדיוקן משה הלוי מ- 1947 קרינה של זיו עוטפת את הדמות עתירת הכהויות.
אין ספק: אימוצו של רמברנדט לציור הארצישראלי הוא תולדת התקרבותו של הציור המקומי לאסכולה היהודית של פאריז (בהתאם, התאורה בציורי חסיד האסכולה, אהרון אבני בשנות ה- 40-30. וכן, גם אצל ארדון, כאמור, נאתר מהלך קצר-ימים שכזה במחצית שנות ה- 30). מאוחר יותר, יהיו אלה כמה מהציירים העולים מבריה"מ-לשעבר שיישאו באמתחתם משיכה ציורית לרמברנדט (ליאוניד בלקלב, במיוחד).
*
רמברנדט שלנו: יש לנו אחד כזה, במוזיאון ישראל: "פטרוס הקדוש בבית-האסורים", ציור מ- 1631, 47.8X59 ס"מ. ציור אירוני: פטרוס, זה שזכה לקבל לידיו את מפתחות שערי-השמים, כורע על ברכיו בתא-כלאו, עת לידו, על הרצפה, צמד מפתחות… פניו אומרות ייאוש וסבל, חרף אור-יקרות הזוהר מפניו אל סביב-גופו. מאחוריו, עמוד הרודיאני (ולא רומי: משמע, זהו המאסר הראשון של פטרוס, המאסר הירושלמי ממנו ניצל, להבדיל מהמאסר השני ברומא, שהסתיים בצליבתו). בספרו המבריק של סיימון שמה על רמברנדט, מודגש ההיבט הפרוטסטנטי-קלוויניסטי של הציור (להבדיל מהיבט קתולי, הקשור את פטרוס עם רומא של "כנסיית פטרוס הקדוש" בוותיקן):
"פטרוס של רמברנדט אינו פטרוס של רומא, אלא פטרוס של ליידן. למעשה, הוא שימש כפטרון העיר מאז המאה ה- 13. […] סמל העיר היה בצורת שני מפתחות מוצלבים."[14]
פטרוס של ליידן, פטרוס הירושלמי, רמברנדט של מוזיאון ישראל, רמברנדט שלנו.
[1] יגאל צלמונה, "מאפלה לאור גדול", "אורים", 2005, עם עובד, תל אביב, 233-232.
[2] "גזית", חוברת ד', כרך ב', 1935, עמ' 40.
[3] משה קסטל, "אל מקורות הציור הגדול", "גזית", חוברת ג-ד, כרך ד', 1941, עמ' 39.
[4] גדעון עפרת, "משה קסטל", הוצאת לוין, ירושלים, 2019, עמ' 134.
[5] אבנר הולצמן, "מלאכת מחשבת: תחיית האומה", הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה, 1999, עמ' 213.
[6] שם, עמ' 216.
[7] שם, שם.
[8] דורון לוריא, ראיון, בתוך: אלי אשד, "רמברנדט צייר היהודים', "היקום של אלי אשד", אונליין, 2006.
[9] אירית הדר ויונה פישר, "משה מוקדי", עמותת משה מוקדי, 1999, עמ' 139.
[10] Nieszawer & Princ, "Artists Juifs de L'Ecole de Paris" 1905-1939", Somogy Editions d'Art, Paris, 2015' p. 451.
[11] Carl Katz, "Ardon", "Ariel", Summer 1963, pp. 5, 25.
[12] ארתורו שוורץ, "צבעי הזמן"" מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, 2003, עמ' 20.
[13] Amnon Barzel, "Frenel"' Massada, Tel Aviv, 1974, mo page-numbers.
[14] Simon Shama, "Rembrandt's Eyes",Penguin Books, London, 1999, p.275.
המחסן של גדעון עפרת 