ירושלים של פיקאסו

יום שמיני למהפכה המשטרית בישראל

                     

התזה שערורייתית-משהו, כן, אבל היא קוסמת לי. הרעיון, שפבלו פיקאסו צייר (רשם) את ירושלים – שובה את לבי יותר מכל אמת עובדתית אחרת, אשר ספק אם ניתן להוכיחה. כוונתי לאחד משלושה התחריטים שיצר פיקאסו ב- 1914 למחזהו של חברו הטוב, המשורר והצייר, מקס ז'אקוב, "המצור על ירושלים: פיתוי  שמימי גדול של מאטורל – Matorel – הקדוש".

מקס ז'אקוב, יהודי במוצאו (יליד 1876), המיר דתו לקתוליות ב- 1915, בעקבות התגלות דתית מטלטלת של ישו, שאותה חווה שש שנים קודם לכן. המהלך מצא ביטויו בטרילוגיה "מאטורל הקדוש" (1914-1911). המרת הדת לא מנעה ב- 1944 את גירושו של ז'אקוב בתור יהודי וכליאתו במחנה "דראנסי", בו מצא את מותו באותה שנה (רגע בטרם העברתו לאושוויץ). זמן קצר לאחר מכן, צייר ידידו, פיקאסו, את ציור "הכבשן" [תצלום להלן].

ז'אקוב ופיקאסו נפגשו לראשונה ב- 1901 (סמוך להגעתו של הצייר בן ה- 19 לפאריז). השניים חלקו למשך זמן-מה חדר משותף ברחוב וולטר, והיה זה ז'אקוב שעזר לצעיר הספרדי לרכוש את השפה הצרפתית ואף הציגו בפני אנשי האוונגרד הספרותי דאז, בהם גיום אפולינר (מי שיערוך את ההיכרות ההיסטורית בין פיקאסו לבין ז'ורז' בראק, שניים שימציאו את הקוביזם סביב 1907). לא יפתיע אפוא למצוא את סוחר האמנות, אנרי כהנוויילר, תומכו הגדול של פיקאסו ואחד ממקדמי הקוביזם, בתור המו"ל של הטרילוגיה הז'אקובית).

"מאטורל הקדוש"  – רומן פיקרסקי מ- 1911, היה הראשון בטרילוגיה של ז'אקוב ונלוו לו ארבעה תחריטים קוביסטים של פיקאסו. השני בטרילוגיה היה פואמה בפרוזה, "יצירותיו הבורלסקות והמיסטיות של האח מאטורל" (1912), שנלוו לה איורים רישומיים של אנדרה דרן. היצירה השלישית בטרילוגיה, אשר בה נתמקד להלן, הייתה "המצור על ירושלים" (1914), מחזה בן שלוש מערכות, שכאמור, פיקאסו תרם לו שלושה תחריטים.

סיפורי אירועים מחיי ויקטור מאטורל (דמות בדויה!), עד לכניסתו בסוף חייו למנזר "סנטה תרזה" בברצלונה, הטמיעו בתוכם את החוויה הדתית-נוצרית העמוקה שחווה מקס ז'אקוב קודם להמרת דתו. לפי המקובל על פרשני פיקאסו, האמן עיצב בדרכו הקוביסטית-אנליטית את דמותה העירומה של מדמואזל ל̤יאוני. בה בעת, מודים החוקרים, שתחריטי פיקאסו אינם קשורים ישירות לטקסט של ז'אקוב, בה במידה שקשים ביותר לפענוח פיגורטיבי. אני מסתמך על פרט זה בדרכי לתזה השערורייתית שלי.

בטרילוגיה שלו, נע ז'אקוב בסגנון סימבוליסטי בין חלום לסיוט, שעה שמציג את מאטורל במלחמתו האפוקליפטית לכיבוש ירושלים של מעלה. את כתיבת "המצור על ירושלים" החל ז'אקוב במחצית 1910 והשלימה בסוף 1911. משמע, המחזה נכתב בין ההתגלות המיסטית שחווה המשורר ב- 1909 לבין הטבלתו לקתוליות ב- 1915. בהתאם, המחזה מתאר מסע רוחני-דתי אוטוביוגראפי. שכן, כבר ברומן, "מאטורל הקדוש", פגשנו  בויקטור מאטורל הפורש מחייו הפרוזאיים לטובת חיים מיסטיים, עד להתמסרותו במנזר לתפילה ואהבת אלוהים. בפואמה,"יצירותיו הבורלסקיות והמיסטיות של האח מאטורל", אנו פוגשים בכתבים של מאטורל שנתגלו-לכאורה לאחר מותו. במחזה, "המצור על ירושלים", מתאר ז'אקוב מסע אזוטרי, יש אומרים תיאוסופי, של מאטורל עד לעלייתו לגן-עדן (מה שאחראי לסגנונו העל-ריאלי של המחזה, בבחינת דרמה גנוסטית, או אפוקליפסה נוצרית-יהודית). בהתאם, ז'אקוב מיזג במחזהו השפעות קבליות מספר "הזוהר" (שתורגם לצרפתית זמן קצר קודם לכתיבת הטרילוגיה) ביחד עם השפעה עזה מ"חזון יוחנן" של "הברית החדשה", ואפילו זיקה למיתולוגיה יוונית. חוקרי יצירת ז'אקוב מקשרים בין סגנון המחזה לבין המבוא שכתב אפולינר למחזהו האוונגרדי, "השדיים של תרזיאס" (1916) וקריאתו בו לתיאטרון חדש, נון-ריאליסטי.

הגם ש"המצור על ירושלים" נע בין תמונות שונות ומשונות (בתמונה הראשונה – רועה-צאן, וגבוה מעליו – עץ אורן שמימי; תמונה שנייה מתרחשת בעיר גרמנית גוטית, וכו'), ירושלים הנצורה היא זו שעומדת במרכז המחזה. כאן ארבעה מלכים צרים על העיר, המתוארת בנוסח "חזון יוחנן" כעיר של זהב ופנינים,  המיוסדת על תריסר יסודות על-שם תריסר קדושים,  ובה תריסר שערים, מוארת באור אלוהי ואינה יודעת לילה. בידי אחד המלכים, אֶקו̇רס, ראש שכירי-חרב פראים, המפתח המאגי לשער ירושלים השמימית, ומולו שלושה המלכים האחרים הנאבקים בו להשגת המפתח. בקרב שהתלקח בין צבא אקרוס לבין צבא המלך קאמביזס, מוצאים שני המלכים את מותם. עם מות אקורס, יונה עפה ונושאת את המפתח במקורה. במערכה השלישית, מואשם ויקטור מאטורל בטיפוח  השנאה בין המלכים ההרוגים והוא נידון למוות. מלאכים מגוננים עליו והוא נישא השמימה אל ירושלים של מעלה.

עתה, אני מתבונן בתחריטיו של פיקאסו למחזה ומתמקד בזה המייצג נוף קוביסטי של בניינים, בהם צריח, מוקפים כולם בחומה [כאמור, התצלום בראש המאמר]. אני יודע, שבין ארבעה התחריטים שיצר פיקאסו לרומן, "מאטורל הקדוש", ישנו אחד שזוהה עם מנזר "סנטה תרזה" [תצלום לעיל]. לעומתו, תחריט הבניינים, הצריח והחומה אינו מזוהה, ולפיכך, אני נוטל לעצמי את החירות השערורייתית לזהותו עם "ירושלים של מעלה". אני מרשה זאת לעצמי בזכות דימויים חזותיים נוצריים של "ירושלים השמימית" ("ירושלים החדשה"), אשר אף הם התמקדו במספר בניינים ובצריח, דוגמת השטיח מהמאה ה- 14 המצולם להלן.

בכל מקרה, נחמד לי לחשוב, שפיקאסו צייר את ירושלים. עד שיקומו עליי מלומדי פיקאסו ויתנו לי בראש.