ֶ
הם בני-אדם והם בובות. יצורי-כלאיים: הם עוּבּ̞רים בני-יומם והם באים-בימים. חסרי גיל. הם בני-אדם והם חיות. תמיד עירומים, תמיד קרחים, תמיד חומים – גלמי אדמה, לעולם לא מזוגגים. לא אחת, הם גם בני-אדם וגם חפץ: בית, קומקום, אפילו אגן-מ̱שְת̤נ̞ה רפואי. הם מהדהדים את המזרח הקרוב הקדום (המצרי, בעיקר, אך גם השוּמֶרי, האכדי ועוד), הם מהדהדים את המזרח הרחוק (אלים הודיים) והם מהדהדים מערב רחוק (פרה-קולומביאני). הם מכאן ומשם, מכל מקום בו אדם, טבע ומיתוס נפגשו: הם א-היסטוריים, הם מעכשיו ומפְּר̤ה-היסטוריה: יש שהם אנתרופואידים זעירים, יש שהם נולדים מתוך כד, יש שזרבובית-קומקום פורצת מגופם. הם אנחנו והם חייזרים. תמיד ידידותיים. הם מעלים בנו חיוך, אך תוגה כלשהי נחה עליהם, כיחידים או כקבוצות.
ברוכים הבאים לעולמו היחיד והמיוחד של דיויד מוריס, פסל קרמיקה מהמעולים במחוזותינו, יוצר בן 88, הפועל בצניעות וללא-לאות בקיבוץ עין-השופט, מאז בואו לכאן ב- 1962. במשך שנים ארוכות, דיויד מוריס וג'ין מאייר – מטובות הקדריות והקדרים שפעלו אצלנו מעולם – עשו את עין-השופט למעוז קראמיקה. כיום, בנוסף לעבודות של שניים אלה, תפגשו בעין-השופט גם תערוכה משובחת של לאה שדמי, קדרית וותיקה. ואם הגעתם לסטודיו של דיויד מוריס, הרי שאתם במערת-אוצר, לא פחות.
אל תצפו ממנו לשיחה אינטלקטואלית על פסליו, אף לא על מקורות השפעה, זיקות אמנותיות וכדו'. אין סיכוי. האמן הוותיק הזה, צעיר וחריף ככל שהינו בגופו וברוחו, אף ידידותי ושובב לא קטן, ידבר על אהבתו לחומר, למגע בו, יציין את פלא ההפתעה שבהוצאת הפסל מהתנור וכו'; אך, דיבורים עיוניים על עבודתו הם ממנו והלאה. אמן באמנותו יחיה.
פעם, לפני עשרות שנים, חלפתי על פני מה שקרוי "דיזנגוף-סנטר". בחלון-ראווה ראיתי שני פסלוני חימר ארכאיים קטנטנים, כמעט תאומים זהים [תצלום בראש המאמר]. המחיר היה מגוחך. נכנסתי וקניתי אותם. משהו בין מיכל-חרס לבין צֶלֶם. חזיתיים. אולי נקבה (זרועותיה קטומות) וזכר (זרועותיו צמודות לגופו). מוזרים, חידתיים. על קודקודם הקר̤ח גבשושית זערורית, הראש כגודל הגוף, הפה מעט פעור. כמעט ממצא ארכיאולוגי מתקופת האבן. כיום אני מגלה במרכז עין-השופט 300 כאלה, מעשה ידי דיויד מוריס, מוצבים כגוש אחד, נעוצים בראש מוטות ברזל.
הצְל̞מים של דיויד מוריס נטולי הבעה. בנדיר – חיוך קל. עיניהם לפעמים מלוכסנות-משהו, הפנים עגלגלות, גם הגוף שמנמן-מעט, וכאמור – ראש גדול. ואף על פי כן, הם אנחנו: אנשי בית – ראו אותם בראש בית קובייתי או בראש גג משולש. יש שהם יושבים כמו על כס פרעוני, יש ששרועים, יש שמכורבלים כעוּבּר, יש ששטים בשניים בסירה. לפעמים, הם רק ערימת רגליים, לפעמים רק ראש. פה ושם הם משתגלים על גג או על הארץ. קורה, שאפם הפך לחדק, או שמקור גדול צמח מפרצופם. וקורה שראשם הוא ראש דג (מחובר לגלגלים). האם הם פוערים פיהם בצעקה או בהשתאות?
הסוריאליזם משיק לפסלים המופלאים הללו. הדמיון העז מהדהד את עולמו ההזוי-חזיוני-אלגורי של הירונימוס בוש: הגופים שחוברו יחדיו לעתים, הדיספרופורציה של האברים, הדברים המוזרים שצומחים על הראשים (צלב, חרמש-ירח, כובעים), הוויתור על חלוקת קטגוריות בין חי ודומם. אך, לא פחות מסוריאליזם גותי, זהו עולם מיתי-פגאני של אלילים בעלי גוף-אנוש וראש-חיה. ובה בעת, לא אלגוריות מוסריות נוסח ה.בוש, אף לא מיתולוגיה מצרית: דיויד מוריס משחק, בורא לעצמו את יצירי דמיונו, יוצר עולם פרטי אחר, מיתולוגיה אינדיווידואלית, אגדת ילדים ואגדת מבוגרים, שחיים ומוות משחקים בה בערבוביה. בעיקר, שחר-החיים (משיכה רבה לעולם של תינוקות: שילוב אברי בובת-פלסטיק בגוף החימר; ראשים מיניאטוריים לתיאטרון-אצבע; מולטי-רגליים של תינוקות במהלך החְתלה; ועוד); אך גם מוות (מלבד האנתרופואידים, ראו את מגרות-העץ הגדושות עד אפס-מקום בראשים או בגופים כמו בקבר-אחים).
מרביתם צְלמים ביתיים, קטנים, קלים לאחיזה וטלטול, כתרפים. הם מזכירים לנו מרחבים ארכיטיפים רחוקים בזמן. הם מדובבים בנו קולות שהדחיקה תרבותנו: עולם של תום, החף מאלימות ורוע.
הנה הם צְלמיו של דיויד מוריס:
המחסן של גדעון עפרת 