קטגוריות
Uncategorized

השתקפויות

                            השתקפויות (1991)

ב-1991 אצרתי בגלריה של בית-הספר "קלישר", תל אביב, תערוכה בשם "השתקפויות". הציגו בה שלושה אמנים מצוינים: דויד ריב, יהושע בורקובסקי ויצחק ליבנה. היו אלה ימי הזוהר של מושג הסימולציה, ובאמנות גבר העניין במתח שבין הממשי לבין השתקפותו, ואף – ביתר שאת – העניין במעמד הישותי והאפיסטמולוגי של הדימוי  המשתקף ושל הדמיות בכלל.

תערוכת "השתקפויות" לא זכתה להתייחסות ביקורתית כלשהי. אך, במבט מהיום, נראית לי התערוכה סימפטומטית ומייצגת מגמה משמעותית באמנות הישראלית דאז, אמנות המתנערת מהפרק הניאו-אכספרסיוניסטי של שנות ה- 80 (אף סוטה ממשעול "דלות החומר") ומתמקדת בסוגיית האותנטי ורסוס המדומה.

על כותל התערוכה ב"קלישר" תליתי גיליון נייר ארוך, שלאורכו הודפסה מסה בנושא "השתקפויות". ספק אם מישהו קרא אותה בשלמותה. אני מנצל את הבימה הנוכחית לטובת פרסומה מחדש, באמונה שמדובר במסמך המעיד על פרק היסטורי מעניין  בתולדות האמנות המקומית.

זהו מאמר מס' 1500 באתר הנוכחי.

יצחק ליבנה, 1990

דויד ריב, 1990

יהושע בורקובסקי, 1990

ה ש ת ק פ ו י ו ת

שאלת הייצוגיות או – "איך (ומה) משקפת האמנות?" – קיבלה באמנות הישראלית לדורותיה תשובות מגוונות, שכולן קשורות לשרש שק"ף:

  • האמנות כמשקיפה, דהיינו האמנות כהתבוננות אמפירית בעולם (ריאליזם, על סך דרגותיו).
  • האמנות כשיקוף, דהיינו האמנות כהבעה (כשיקוף עולם פנימי) וכתהליך של ריבוד שקיפויות-צבע (הפשטה לירית).
  • האמנות כהשקפה, דהיינו האמנות כביטוי אידיאה (אמנות מושגית) ועמדה רעיונית (אמנות פוליטית).
  • האמנות כהשתקפויות, קרי  האמנות כייצוג הבבואה היא עצמה, מוטיב הראי, שהוא הלייטמוטיב של הבחירה בשלושה האמנים לתערוכה זו: שלושה ציירים הנמנים על אותו דור, יוצאי אותו בית-ספר ("בצלאל"), חברים טובים ואמנים צעירים בבשלותם הבוגרת.

בארוק עכשיו. בחזרה לאלגוריה של מוטיב הראי, ל"ואניטאס" ולתיאטרליות האהודים כל-כך על ציירי המאות ה- 17-16 ועל שלושת אמנינו. בחזרה לפאר-הארמונות (זוהר הקטיפות ואבני-החן בציוריו של יצחק  ליבנה; הצי המלכותי בציוריו של יהושע בורקובסקי; "אולם-המראות", נוסח ורסאי, בציוריו של דויד ריב המאוכלסים במראות מנותצות לרסיסים). אלא, שהזוהר מדומה בלבד, וכל מלכות היא כתר-נייר, ויותר מאישור מלכות – מוכחת פה היעדרותה של מלכות, במובנה הקיומי העמוק.

הבארוק הישראלי (האם נוסיף לו את ציורי הגולגולות האלגוריות של לארי אברמסון? או, את גרסאותיו של אמנון בן-עמי לציורי ורמיר?), בבחינת אירופה נוכחת ובלתי-אפשרית גם יחד בנוף התרבות הישראלית. צללי נופיו החומקים של ליבנה, נזכיר, יסודם בתמונות-נוף גרמניות; אך, במקביל, חלונות-ראווה דרום-תל אביביים מספקים לו דימויים לבדיו ה"מחופשים". מאותה דרום-תל אביב "נמוכה" גם דולה דויד ריב את שברי מראותיו. תל אביב זקוקה לאספקלריה כמו-אירופית על-מנת לאשר את האין.

תם עיקרון "רעלת-ורוניקה", הלא הוא עיקרון הבבואה הקדושה. עדיין אצל ולאסקז, מלאך מחזיק את הראי בפני ונוס (1648), ישו מתגלה בראי-המטבח של מרתה ומריה (1618), מלך ומלכה משתקפים בראי ב"לאס-מאנינס" (1656). אלא, שהמפנה לא איחר לבוא: הראי המתעתע בציור ה"פולי ברז'ר" של אדוארד מאנה (מ- 1881) ניתץ את המיתוס: לא זו בלבד, ששיקף המוניות בורגנית מתחסדת, אלא שחשף את שקריו ומכשלותיו של הראי (ועל הטעויות הראי העקום הזה עמדו רבים). ב- 1938 כבר התבוננה אישה בראי שחור בציור של פיקאסו, ואילו ב"אישה וראי" של אורי ליפשיץ מ- 1969 נגלות בראי דמויות שאינן נמצאות בציור, כלומר הראי פסק משיקוף אמת. בתהליך היסטורי זה, דולדל כוחה של "מראת-הקסמים" הזכורה לנו מאגדות.

וכך, ב- 1991-1990 נותצו המראות בציורי דויד ריב; אצל יצחק ליבנה (המצייר בעקבות תצלומי מסגרות המעטרות מראות "ריקות") אין היא משקפת דבר, ואילו אצל יהושע בורקובסקי (שהחל מצייר בימים אלה נברשות בארוקיות המשתקפות בראי) מתורגם הראי לתכונות הראי: הדימוי החמקני, הדיפטיכונים (דואליזם), ובעיקר – המעגליות הסגורה של כל אספקלריה, המגלה אך ורק את שכבר קיים ונתון מראש: ספינותיו של בורקובסקי יוצאות למסע לגילוי עולם חדש, אך הן תשובנה לאותה נקודה עצמה ממנה יצאו. מעגליות המסע כמעגליות כדור-הארץ, כמעגליות הציורים האובאליים של בורקובסקי וכמעגליות מפותיו. קולומבוס שב לספרד עם הטעות הידועה (אמריקה במקום הודו), ואילו אנו נותרים עתה עם תעתוע – שהוא הלקח של כל אמנות.

דיפטיכונים ו/או דואליזם צורני של משוואה, כזו המרוקנת ומאפסת את עצמה, מאפיינים גם את ציוריהם של ליבנה וריב. כי ליבנה, ריב ובורקובסקי מאשרים ביצירותיהם את מלכודה של האמנות בתוך עצמה, היותה נידונה ל"אמנות", משמע ל"כאילו-יש", שהוא עצמו נתון ומוגדר מראש ב"תוכנת" התרבות: משוואת המערכת הסגורה של הייצוג העצמי. אם ציור הספינה של בורקובסקי מכוון אל הבלתי-ידוע (אל "העולם החדש"), הרי שמפת העולם המצוירת מעליו כבר מכתיבה את תוואי המסע ואת "תגליותיו". העולם ידוע מראש. המסע כהדמיה. ובמידה שהראי המצויר של ליבנה מייצג משהו, הרי שזוהי אשליה חמקנית ובלתי-החלטית של עננים ושמים (בבחינת "נוף" הקיים בזיכרוננו התרבותי והמבקש איתורו-מחדש בהפשטה המינימליסטית של משטח הראי). מאמנות לאמנות ולאמנות, ואין בלתי. ודויד ריב? המראות השבורות שלו ממשיכות את תמונות הטלביזיה שצייר קודם לכן, הללו ששיקפו את המתרחש ב"שטחים הכבושים" (אף כי טושטשו על-ידי מסך הדימויים הפלורליסטיים ורבי-הסתירות). תמונות הטלביזיה ההן מומרות עתה בראי, ההופך שיקוף עולם חיצון להשתקפות דקורטיבית לצרכי תפנים (כלומר, לראי).

שלושתם ציירים המאחדים אסתטיקה, הכרה ואתיקה: ליבנה מבקש מאיתנו להרהר בכזבי אמיתותינו ובזיופי הזוהר המדומה של חיינו. דימויי ה"ואניטאס" של בורקובסקי כבר הובילוהו בעבר (הקרוב) לשעון-חול ולגולגולות כסמלים של הבל-הבלים, כפי שעתה חומק הדימוי מעינינו (עולם? צל? ספינה? מפה?). כמידת האובייקט הקונקרטי של הציור ביצירת בורקובסקי, רוצה לומר – כמידת האובייקט המוגמר עד תום בחומריותו, כן שיעור קיקיוניותו של התוכן הדימויי. ודויד ריב כבר הרגיל  אותנו מזמן לאמנות של חשבון-נפש מוסרי, לטריבונל ציורי שמושבו על הגשר המופצץ שבין האמנות לבין החיים. עתה, הראי – האמור לשקף את דמותנו האמיתית – הופצץ אף הוא.

הפוסט-מודרנה ת̞קְפה והכחידה "מהויות". כעת, באה האמנות וכותשת את המעטה החיצון, את ה"עור" של הדימויים. הן הפיזיקה והן המטאפיזיקה (יחידות-העלית) נאלצות להיכנע. אנחנו בצרות.

שלושה ציירים המותירים אותנו עם תחושה כבדה של אין ומוות. ה"פציעה" בציורי ד.ריב, הגוונים העכורים בציורי בורקובסקי, הסטאטיות והמורבידיות של החפצים בציורי ליבנה (לרבות דימוי האבל של רהיטים המכוסים בד). ליבנה ובורקובסקי פונים במפורש אל "ציור מת", אל הציור הבארוקי; מעין נקרופיליה, אהבת המוות. בעצם, הודאה בשיתוק הדינאמיקה ההיסטורית של התרבות, ראיית התרבות כמי שגופה מת ורק "מוחה" חי. אפילו ד.ריב, ככל שציורו ישיר יותר במקום ובזמן של דימוייו, אף הוא עניינו בגופה מתה: הוא מלקט שברי ראי שראה עולם, נשבר לרסיסים והושלך ככלי מת. הדקורטיביות הממוחזרת של הראי הזה מאשרת דקאדנס (בסגנון הפוסט-"שנאבלי" הניאו-דקאדנטי).

שלושתם ציירים אלגוריים, הדוחים – איש איש בדרכו – את תקוותיו של אפלטון, שהאמנות יכולה וצריכה להתעלות מעל לבבואות-הראי ולייצג אמת ראשונית. לאונרדו דה וינצ'י עדיין האמין, שייצוג העולם הנצפה הוא ייצוגן של אמיתות ראשוניות ומוחלטות (הוא, כזכור, המליץ לאמנים להשתמש במראות). בורקובסקי, ליבנה וריב התפכחו מכל זה. הם מבינים שנידונו לבבואה, ואמנותם המוצגת בתערוכה הנוכחית מצמיתה את העולם ומקיימת רק את … הראי שאינו משקף דבר.

הם פרדוקסאליים: האלגוריות התשתיתית שלהם כאילו באה לאשר אמת גדולה אודות העולם, אך אין היא אלא ביטוי לחוסר-היכולת לאשר אמת גדולה, קבועה ומוחלטת אודות העולם. לבטח, לא באמנות. לאמור: האלגוריות שלהם ממוטטת את עצמו מבפנים, ובמודע כמובן. פסיפס המראות של ריב הוא איסוף שברים ורסטורציה אירונית של עולם מפורר  (והשוו לראי השבור שצייר ישראל הירשברג ב- 1990 ובו משתקף דיוקנו-העצמי האולטרה-ריאליסטי: דומה, שהירשברג עודנו מבקש לאשש מציאות וריאליזם, חרף שבר-הראי. שלא כדויד ריב וחבריו).

לציורו הפוליטי של דויד ריב אירע מה שאירע לקליאו, למוזת ההיסטוריה, כשצוירה בידי ורמיר ב"האלגוריה על הציור" (1667): היא (ויחד עמה הצייר, הסטודיו וכו', המיוצגים בתפנים) הפכה לתיאטרון-מסכות. יהושע בורקובסקי מקצין "תיאטרון" זה בהציגו את משוואת הציורים והמפות (משוואה מוכרת היטב לאוהבי ורמיר) כמשוואה של מוסכמות יחסיות ושרירותיות בלבד. יצחק ליבנה מקצין את ה"תיאטרון" הזה בהתמסרותו ל"מסכים" (הגודשים אף הם את תפנימי ורמיר).

שלושה האמנים מראים לנו כיצד מבקשי המלכות ב- 1991 מוצאים רק אתונות.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s