מן המפורסמות הוא, שמוטיב הלידה – לידת המשיח, בן-אלוהים – הוא מאבני-היסוד של הציור הנוצרי לדורותיו: בית-לחם, האבוס, הכוכב, ביקור מלכי-קדם… ואף ללא קשר ישיר למיתוס הנדון, אינספור ציורי ופסלי לידה נוצרו ברחבי העולם מאז ימי-קדם ועד ימים אלה. מתבקשת, לפיכך, שאלת ביטוי הלידה ומשמעותה באמנות הישראלית. התשובה, כפי שתפורט להלן, נעה בין שני קטבים: האחד, הלידה כסמל לאומי-ציוני ("מולדת"="יולדת"); השני, הלידה בבחינת מבע אישי-אקזיסטנציאלי. התחברות כואבת של שני הקטבים תתגלה במהלך מסענו עד סופו. כך או אחרת, זהו מאמר על נשים.
במשך עשרות בשנים נמנעו אמנים ישראלים מנושא הלידה. הציווי האלוהי, "בעצב תלדי בנים", נותר מילולי, נטול מענה חזותי ישראלי. אינטימי מדי? חושפני מדי? גופני מדי? נשי מדי? העובדה היא, שנתקשה לאתר בישראל יצירות אמנות בנושא היריון ולידה קודם לשנות ה- 60 המאוחרות של המאה הקודמת. מה שלא סותר, כמובן, את הפופולאריות הרבה באמנות הישראלית (ושוב: הסמליות הקולקטיבית לצד המבע האינדיווידואלי) של נושא האם והילד.[1]
ככל הידוע לי, האמן הישראלי הראשון שנקט בדימוי הלידה היה אורי ליפשיץ, בסדרת למעלה משבעה תחריטים שיצר ב- 1966 והקרויים "לידה". בכולם, רישום גרוטסקי ואלים מייצג לידתן של מפלצות מתוך רחם-אם, שגם היא (חרף הילה העשויה לרחף מעל ראשה) מגודלת ומעוותת-איברים [תצלום לעיל]. עיסוקו הרב של ליפשיץ דאז בצלבים ובצליבות עשוי ללמד על כוונתו לענות בדרכו התוקפנית לאידיאליזציה הנוצרית של הלידה המיתית. בציור שמן וקולאז' מ- 1967, "סיפורי לידה" שמו [תצלום לעיל], האם, פשוקת-הרגליים, מצוירת במהופך, אבריה כגוש שחור ודוחה, ומנגד – ציורים ריאליסטיים שובי-לב של תינוקות. בקטלוג תערוכת ליפשיץ ב"גורדון", ינואר 1972, תיאר אדם ברוך:
"ש̞ם, אימו עוסקת בהטמנת הצלב בפתח-ירכיה,/ ההיסטוריה גילתה לה שהיא ילדה מפלצת."
ב- 1969 היה זה אברהם אופק שנדרש בציוריו לנושא הלידה [תצלומים לעיל, וסליחה על איכותם]:
"'…עשיתי בשנתיים האחרונות כמה תמונות של 'לידה'. לא מפני שיש לידות בעולם. אני מתגעגע לצייר דבר-מה: אולי הדרמה, תחילת החיים, הכאב, לא יודע מה.' […] נושאי המוות, הקבורה ובית-הקברות, שלמדנו להכירם ביצירת אופק מאז שנות החמישים המאוחרות, פגשו עתה בציורי לידה. בנו של האמן נולד ב- 1969 והצייר רשם רישומי לידה בבית-החולים 'משגב לדך' שבירושלים. מה שתחילתו חוויה אוטוביוגרפית – כמקובל ביצירת אופק – התגלגל עד מהרה לייצוג אלגורי ולחלק מטיפול אקזיסטנציאלי מקיף במחזור החיים."[2]
דומה, שהן אורי ליפשיץ והן אברהם אופק טיפלו בנושא הלידה מזווית אקזיסטנציאלית: בעבור הראשון, הקיום אבסורדי ואכזר, ובהתאם, לידה היא כניסת-עונשין לגיהינום. בעבור אופק, לידה ומוות הם שני קטבים שביניהם מתנהל המצב האנושי, שעיקרו מתח בין, מחד גיסא, ארוס ומשפחתיות לבין, מאידך גיסא, בדידות ושתיקה, כפי שהעידו ציורי מחזור-החיים מ- 1970-1969. כצייר המשפחתיות, צייר אופק ב- 1970 את ציורי-הקיר המפורסמים של כפר-אוריה בסימן משפחה נודדת מגלוּת בדרך להקמת ביתה בציון. מבחינתו, לידה היא השער למשולש – אני, משפחה ועם.
אך, היה זה נפתלי בזם, שלא במפתיע העלה את נושא הלידה לרמה הלאומית במפורש: בציוריו מתחילת שנות ה- 80 נראו נשים מסורתיות בהיריון, פוסעות על מדרונות הרי-יהודה. ציורו מ- 1983 (או 1985), "שמלה פרחונית", מאוכלס כמעט-כולו בדמות אישה בהיריון מתקדם, ששמלתה המלבלבת היא הנוף כולו:
"…כזה יהיה ציורו של בזם עד מחצית שנות השמונים. נופי פריון, בהם מתיישבים יהודיים מסורתיים, בהם אישה (על-פי-רוב, בהיריון), מ̞פְרים את האדמה הצחיחה…"[3]
הברית בין ייצוג לידה לבין מסר לאומי תגיע לשיאה בסדרת פסלים וציורים של מנשה קדישמן, "לידה", שראשיתה בשנים 1990-1988: תגזירי פלדה של דמות אישה מונומנטאלית עירומה, מעוצבת בדיוניסיות פראית: ראש מיוסר, שדיים שופעות, מבין רגלי האישה מגיח ראש פעור-פה, ראשו הזכור של "יצחק", הבן הקורבן. היולדת היא "שרה". כשהוצגה הסדרה ב- 1990 במוזיאון ישראל, ציין האוצר, יגאל צלמונה:
"בשנתיים האחרונות הוא רושם ומפסל בעיקר את רגע הלידה. יצר החיים גבר כאילו על יצר המוות. אך זוהי לידה מיוסרת, כואבת, לידה של זעקה – זו של האם וזו של הבן. זוהי לידה של עיוות. הרגע האחרון של אחדות האם והבן, הטראומה של הפרידה הראשונה והמשמעותית ביותר, רגע הנפילה לחיים ואולי היווצרות הסיכוי הראשון לעקידה. […] זוהי אם גדולה, אם ארכיטיפים, סמל של כל האימהות ושל כל הלידות."[4]
לתוך השיח הגברי של הלידה נכנס (וכבש) השיח הנשי. משנת 1988 ואילך, לאורך שתים-עשרה שנים, שיגרה מירי נשרי מכתבים ל- 350 גברים שונים בישראל. למכתב צורף דימוי של עוּבּ̞ר ולצדו השאלה: "האם תינוק זה הוא שלך?". בשנת 2000 קובצו כל התשובות בקופסת-עץ והוצגו בגלריה "הקיבוץ" (אוצרת: טלי תמיר). היו כאן הצהרות-אבהות, הכחשות-אבהות, הצהרות-אימוץ ושאר תגובות. מירי נשרי:
"אפשר לדבר על חדירה, על פלישה – אנשים פולשים לתודעה שלי, חודרים למחזור-הדם שלי, וגם אני רוצה לחדור, ליצור קשר-דם […]. בחיפוש יש אקט של התחברות ונתינת אמון בעולם, שצמח מעמדה הפוכה של חוסר אמון וספקנות."[5]
והוסיפה אוצרת התערוכה:
"אקט פיזור העוברים של מירי נשרי מאתגר רבדים אנושיים בסיסיים. הוא מבקש לעצמו מידה של חמלה ולא של שחרור. הוא מבקש, כפי שכתבה מיה בז'רנו, 'להשיק תודעות' ולא להפריד ביניהן. הוא כמה לחלוקת האחריות ולא לניתוקה. […] מירי נשרי מבקשת להסב את ציר האחריות והחמלה של העולם ולאפשר לו מידה רבה יותר של נדיבות והכלה נשיים."[6]
אם העוּבּר של מירי נשרי היה מטפורי, מיכל נאמן "ילדה" בלידת-מוח: בציוריה מ- 1982 [תצלום לעיל, פרט מתוך "ביצת עין"] דימויי ולד, מוח, עגלת-תינוקות, ביצה, עין – שודכו למילים "תודעה" ו"תת-תודעה". תינוק מגיח מביצה, תינוק נולד ממוח, תינוק ועין, תינוק וציפור (מטילת הביצה?) – אלה התערבו זה בזה, שעה שמערערים את המשוואה המוכרת של הכרה (מוח) ומבט (עין) למערכת משובשת של דימויים שבסימן תת-הכרה. כמקובל ביצירת מ.נאמן, הגבוה (הכרה) והנמוך (תת-הכרה) מתהפכים. הלידה מלמטה מומרת בלידה-מלמעלה, מהראש, מהמוח.
ב- 2017 יצרה סיגלית לנדאו את פסל-הארד, "אישה יולדת את עצמה" [תצלום לעיל]: אישה עירומה ניצבת על רגל אחת מעל כדור דמוי-אבטיח, שמתוך חציו בוקעות המוני צדפות (דימוי של הִתְר̱בּוּת, העונה לאבטיחי ה"דם" מסרט-הווידיאו המפורסם של האמנית מ- 2005, בו היא צפה עירומה בלב ספיראלה רחמית, כעוּבּר). במבט מהצד, התגלה חור גדול ואפל פעור באמצע גוף-האישה – פתח הלידה. זרועותיה של היולדת את עצמה מונפות כמי שמגיחה מאן-שהוא; רגלה האחת מונפת אף היא, ספק בתמיכה באקט ההגחה, ספק בפישוק וספק בריצת הימלטות. אכן, הלידה העצמית של לנדאו, לצד היותה ביטוי לאמנית הבוראת את עצמה במו יצירתה, מאופיינת בבהלה הניכרת במבע-פניה של האישה ואף בידיה המורמות כמו בכניעה.
הנה כי כן, חיים ומוות מוזגו ביצירות הלידה באמנות הישראלית. בצילומי לידה שהציגה עליזה אורבך ב- 2003 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (תערוכת "לנה"), ראשו של העוּבּ̞ר היוצא מרחם-האם [תצלום לעיל] ד̞מ̱ה (ואף הושווה) לראשה של ישישה בערוב-ימיה, אמה המתה של האמנית. לארי אברמסון הקדיש סדרת ציורים משנת 2000 למיתוס העממי של הולדת שדים. בסרט-וידיאו של הדס עפרת, שהוקרן בתערוכתו, "לידה מחדש" (מוזיאון ישראל, 2007), העובר הקשיש (האמן הוא עצמו) נראה צף ומתהפך בתוך מי-שפיר [תצלום להלן] ופולט מפיו זרעוני סביונים (הקרויים "סבא"…), משלב דימויי היריון, לידה ומוות. האמן הזכר יולד:
"…הראש של התינוק כמעט בחוץ./ צעק. נשום. בכה./ כן, מותר לך לבכות מרוב אושר./ בכה כמה שאתה יכול, רק אל תשכח לנשום עמוק ולהרפות."[7]
"ב- 2021 יצרה מריה סאלח מחאמיד את "מוניטור" [תצלום לעיל], רישום-פחם קירוני ענק (הפותח כיום את תערוכת "דמיון חומרי" במוזיאון תל אביב), שעסק בחוויות ההיריון והלידה שחוותה לא מכבר:
"המשכתי את העיסוק שלי בדימוי הסוסה (שהפעם הייתה גם היא בהיריון), ונוספו דימויים חדשים שחקרתי, כמו MRI והמוניטור, שהגיעו מתוך חוויית בית-החולים, אבל גם כמטפורה להיותנו כל הזמן בבדיקה וסקירה על-ידי הסובבים אותנו, העולם ועצמנו. העבודה משמעותית עבורי מכמה סיבות, במיוחד מכיוון שהיא נעשתה במהלך ההיריון ואחרי לידה…"[8]
מבט בוחן ברישום הפחם יאתר, לצד דימויי ההריונות של האישה ושל הסוסה, גם דימויי מוות (גווייה שרועה של סוסה) ונוכחות זכרית מאיימת-כלשהי (מלבד פין-הסוס באמצע הרישום, ראו את צדודית ראש הגבר שבבטן הסוסה, ואת השרשרת המשתלשלת ממנו עם משקולת-סלע בקצה). אם כן, המסר הורחב אל מעבר לבשורת הלידה שהייתה. כי מהרישום עולה ארומה של אבל ומלנכוליה, אולי גם דיכאון-שלאחר-לידה, הגם שנושאו חיים, הולדת.
לידות קשות ואף מרות הן לידותיה של האמנות הישראלית.
[1] גדעון עפרת, "המדונה והבן שלנו", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 20 בנובמבר 2017.
[2] גדעון עפרת, "אברהם אופק", ירושלים, 2016, עמ' 100-99.
[3] גדעון עפרת, "נפתלי בזם", אבן חושן, רעננה, 2005, עמ' 76.
[4] יגאל צלמונה, "מנשה קדישמן, לידת בנים", קטלוג תערוכת מנשה קדישמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990, ללא מספרי עמודים.
[5] מירי נשרי, בקטלוג תערוכת "האם תינוק זה הוא שלך?", גלריה "הקיבוץ", תל אביב, 2000, ללא מספרי עמודים.
[6] טלי תמיר, שם.
[7] מתוך קטלוג תערוכת "הדס עפרת: לידה מחדש" (אוצרת: טלי תמיר), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003, ללא מספרי עמודים.
[8] מריה סאלח מחאמיד, בתוך: גדעון עפרת, "בין ציפור גן-עדן לחצב", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 11 במארס 2022.
המחסן של גדעון עפרת 