קטגוריות
Uncategorized

מו̇ר̱ד-קרחות: אלגיה

ודאי שמתם לב לעובדת מיעוטן, אף נדירותן, של קרחות בתולדות האמנות. כוונתי – קרחת-קרחת, קרחת נטו, לא שיער מדולדל, לא מפרצי גבחת, לא נסיגת פדחת. ציורי רמברנדט, לדוגמא: כמעט לכל זכריו העניק האמן שיער, אם יותר בשפע ואם בפחות ("ירמיהו מקונן על חורבן ירושלים", 1630), או שהעלים את סוגיית יש שיער/אין שיער תחת כובעים, מצנפות, תרבושים וכו'. בולט מאד, לפיכך, ציור נוסף של רמברנדט מ- 1630 (הנאמר: שנת הקרחות הרמברנדטיות?), שכותרתו – "דיוקן איש זקן קרח" [תצלום לעיל].

בל ניסחף: תולדות האמנות ידעו פה ושם קרחות: זכור, בין השאר, ציורו של טיציאן – "דיוקן של ג'נטלמן ונציאני" (1576-1530) [תצלום  לעיל], המייצג גבר קרח למהדרין (הלה פיצה את עצמו בזקן עבות, כמוכּר ממחוזותינו). ב- 1600 בקירוב צייר רובנס את איגנציוס הקדוש כבעל קרחת מבהיקה. ב- 1604 העניק קראווג'ו קרחת לגרונימוס הקדוש, והגדיל-עשות מכולם וֶרונזה, שייצג את הקב"ה בצרות של ממש בכל הנוגע לכמות השיער שנותר על קדקודו.[1]

כן, קרחות צוירו. ברם, אלו בטלות לעומת הניצחון הגורף, המוחץ והמשפיל, של יפי הבלורית והתואר.

ואצלנו? בולט מאד באיכותו ובקרחתו דיוקן משה גרשוני, שצייר בנו, ארם ב- 2006 [תצלום לעיל]. הנה כי כן, ישראל, שכה התברכה בקרחות בעשורים האחרונים (תוקם ועדת חקירה בנושא!!), מיעטה מאד באמנותה בייצוג בעלי קרחות. ב- 2005 גילחה יעל יודקוביץ את שיער-ראשם של שמונה גברים, משחה בשמן את קדקודם וצילמה [תצלום להלן]. כדבריה, "קרחות כאלה נראות כמו משהו בין אצבע ל… זו זקפה משוחררת כזאת שהולכת ברחוב. רציתי לבחון את הצורה הזאת – יש שם משהו להבין, לראות, וזה די אושש את עצמו בצילומים."[2] קרחת היא סקספיל, מנחמים את עצמם מוכי-הגורל.

נדירים אצלנו ציורי גברים שהתקרחו בדרך הטבע. אולי רק אצל ליטבינובסקי תמצאו את פנחס ספיר, ח.נ.ביאליק, משה דיין, אחד העם, יהושע רבינוביץ', דוד בן-גוריון, זלמן שז"ר ושאר אישים בגיל מתקדם, שהגורל המר איתם בכל הקשור לשיער-ראשם.

אני שואל: האם הקרחת היא עונש, עלבון ואות-קלון? או, שמא הקרחת היא זכות? אין מנוס: אנו אנוסים לרדת לשורש התרבותי של הסוגיה. עניין אישי קריטי של המחבר.

וכך, בימים נוראים אלה, בהם מתדלדל בקצב מדכדך שיער-ראשו של הכותב, ובזוכרו היטב את לעגם של הנערים לאלישע – "עלה עלה קרח", הוא אץ אל התנ"ך בתקווה למצוא בו אולי נחמה פורתא בנושא. ושבשעה שהוא "אומר תהילים" על שיערותיו ז"ל, הוא קורא בפרק ס"ח, פסוק 22: "אלוהים ימחץ ראש אויביו קדקוד שיער…", והוא מבין שמעמדן התנ"כי של שיערות  הקדקוד אינו חיובי בהכרח, ולבטח דורש בירור. עתה נזכר הכותב, שגם ע̤שו, דמות בלתי-אהודה בעליל (אף כי לא בצדק), תואר כ"איש שעיר" (ומי שכבר בהיוולדו יצא לאוויר-העולם "כאדרת שיער"), וזאת במקביל להגדרתו כפראי ומי שנכדו הוא לא פחות מאשר עמלק (אבי העם העמלקי)… ב"תלמוד הבבלי" אף מיוחסים לעשו השעיר מעשי רצח ואונס נערה מאורסת באותו היום בו מכר את בכורתו ליעקב. וכמובן, אין לשכוח את שיערותיו של אבשלום היהיר (שמשקלן היה מאתיים שקלים באבן-המלך), שבגינן מצא עצמו תלוי  על ענפי עץ הא̤ל̞ה עד כי נשחט בידי יואב.

אדם בעל שיער = אדם רע, מציין לעצמו המחבר בסיפוק. אישור לנוסחתו מתגלה בדברי "קיצור שולחן ערוך" (סעיף ו'): "…אבל אותן המְג̱דְלים בלוריות, מלבד שהוא דרך שחץ וגאווה ויש בזה איסור…". וב"מסכת סוטה": "מְג̱דְלי בלורית כעכו"ם". שלא נדע. יהודי טוב, אנו אומרים, הוא אחד שאינו שופע שיער. הן הורונו המקורות, שהגויים הם-הם אלה שגידלו שיערם כשרשראות, או, רחמנא לצלן,  קלעו שיערם מאחור בצמות.

אלא, שאז אנו נזכרים, שעל אליהו הנביא (ויש  מוסיפים, הנזיר) נאמר שהוא "איש בעל שיער" ("מלכים ב'", א, 8), וגם שמשון הצטיין, כידוע, בשפע שיער, וכמוהו שאר נזירי ישראל, שאסורים היו בגילוח ("קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו", "במדבר", ו', 6). מסתבר, אם כן, שרק נזירים עבריים הורשו לגדל שיער ארוך. ואם על אבישי, גיבורו של דויד, נכתב ש"היה חופף ראשו בארבע סאים של מים" ("סנהדרין", צ"ה), הרי שמיהרו המקורות להוסיף שהיה נמהר…

למותר לציין: אנחנו סחים בזכרים בלבד, כמובן. שהרי, השולמית מ"שיר-השירים", שיערה "כעדר העזים". לא, את מבטנו הנוכחי שומה עלינו להפנות אל "דוד̱הּ" של השולמית, אל ההוא ש"קווצותיו תלתלים שחורות".

אבל, קרחת?!?! אבוי, מהאסון הזה אין מפלט, אפילו לא במקורותינו. כי קרחת היא סימן-אבל. לא לחינם אמר אלוהים לבת-ציון: "קרחי וגוזי על בני תענוגייך, הרחיבי קרחתך כנשר כי גלו ממך." ("מיכה", א', 16). והקדימו ישעיהו: "…מואב ייליל, בכל ראשיו קרחה…" (ט"ו, 2). הקרחת היחידה שברכה בה היא זו שמקורה בגילוח שיער-הראש מחמת נגע ("ויקרא", י"ג).

טורקיה?


[1] איך אמר לארי דייוויד: "ההוכחה לאי-קיומו של אלוהים היא הקרחת שלי." ואוסיף הערה להערה: לאחרונה, ברחובות תל אביב וניו-יורק עוצרים אותי אנשים ומבקשים ממני חתימה בתור לארי דייוויד…

[2] דוד מוספיר, Ynet ידיעות אחרונות, 4 בינואר 2023.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s