קטגוריות
Uncategorized

דמעות

                                 

כִּי תִרְאֶה אוֹתִי מוֹרִיד דְּמָעוֹת,

וּלְמִסְפֵּד אֶקְרָא הָעֲנָנִים,

עַל־חֻרְבַּן אֵיזֹה אֶרֶץ פְּלָאוֹת,

עַל־אָבְדַן אֵיזֶה גַן עֲדָנִים;

[…]

לִי דִמְעָה אַחַת נֶאֱמָנָה,

שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי אֶסְבְּלֶנָּה,

וּבְשׁוּלֵי נַפְשִׁי הִיא נִצְפָּנָה,

וּמִדֵּי אֶרְעַב – אוֹרִידֶנָּה.

(ח.נ.ביאליק, "דמעה נאמנה", חשוון, תרנ"ו)

שלא כספרות (שלא לומר, כתיאטרון או כקולנוע), האמן החזותי מוגבל בבואו לייצג רגשות בשפה פיגורטיבית. אם ההפשטה היא מרחב רגשות, כיצד יבטא האמן הפיגורטיבי אדם מקנא, או חושד, או מזלזל, או מתעב, או מפקפק וכו'? האמן החזותי זקוק למחווה גופנית כלשהי, למבע-פנים כלשהו, שימחישו חזותית את הרגש המבוקש. אמצעי חיצוני אחד שכזה הוא ציור דמעה (ואפילו זו תהא נדרשת לתמיכה קונטקסטואלית על-מנת לאשר: דמעת צער, או שמא דמעת אושר?). כפי שעשה, למשל, אלכסנדר ק̞בּ̞נֶל, אמן-כוכב בסאלונים הפריזאיים, שצייר ב- 1847 את "מלאך שנפל" והזליג דמעה מקרן-עינו של הכרוב העירום, כביטוי למר-נפשו [לעיל, תצלום  תקריב-פרט]. בה בעת, מוכרת לנו ההימנעות האמנותית מהדמעה וההסתפקות בתנוחת-גוף האומרת "צער", דוגמת רישום בת-זוגו העירומה והמכונסת/רכונה, שרשם ואן-גוך ב- 1882, תוך שהקפיד להוסיף למטה את המילה "צער" לבל יוחמץ המסר. וגם מוכרת היטב המרת הדמעה הזולגת בדונג זולג של הנר.

אצלנו, זכורה דמעתו של יצחק הלפות בידי אביו על המזבח, ציור שצייר אבל פן סביב 1948 באחד מציורי "עקידת-יצחק" שלו [תצלום להלן]. האם נאתר דמעות נוספות? האם האמנות הישראלית דומעת ומה אומרות דמעותיה?

לא, לא ים של דמעות. לכל היותר, שלולית. שכן, האמנות הישראלית מאד-מאד זהירה לבל תיפול, חלילה, לסנטימנטליות. בהתאם, אמנות ישראל תהייה אירונית, תהייה צינית, אך כמעט לעולם לא תזיל דמעה של ממש. כי מעל האמנות הישראלית מרחף לו "הילד הבוכה", ציורו של ג'ובאני בראגולין האיטלקי משנות ה- 50 [תצלום להלן], ציור המתפקד כאזהרה מפני קיטש, שהוא הפח-היקוש של האמנות הטובה. "נזילות זה לא דמעות", התריע יאיר גרבוז ב"שיר" ששילב בהדפס-רשת שלו מ- 1978 ואשר אולי כיוון למניירה המופשטת-לירית של נזילת הצבע (הד כלשהו לאמירתו של יוסף זריצקי – בערך במילים כדלקמן: "הציור שלי לא לירי, הוא לא עצוב").

כן, אתם יכולים לרכוש רפרודוקציה בשם "דמעות של מלאכים" (ציירת: מיכל זינגר), ובה אגלי דמעות צונחים ממרום לשמאל-דיוקנו של אריק איינשטיין – 340 ש' [תצלום לעיל]. גם "ציורים של דמעות" ביכולתכם לרכוש ב- 35% הנחה ("אמנות ישראלית משובחת עד הבית", כמובטח במרשתת). אך, ככל שנהייה סמוכים יותר לטבור הטריטוריה של האמנות הישראלית, כן יובטח לנו: אמנות ישראל אינה בוכה!

לאמנות המערבית הקתולית, לעומת זאת, לא הייתה כל בעיה עם דמעות. מריה-האם [תצלום לעיל] מזילה הרבה מהן בציורים ופסלים המביעים את אבלה הכבד על מות הבן. ככל שנתקרב לספרד ולארצות הלטיניות, כן ירבו הדמעות. אצלנו, אמנם, "רחל מבכה על בניה", אך דמעותיה אינן נראות: "מנעי קולך מבכי (…) ושבו בנים לגבולם", נחמתו של הנביא ירמיהו לרחל, היוותה נושא לתחריט שיצר יוסף בודקו ב- 1920 לרקע פוגרומים קשים ביהודי מזרח-אירופה ותקוות שניעורו בתום מלחמת-העולם. תחריטו של בודקו מעוצב בסימן להבות אש שורפת ברקע לאבלה של האם השכולה, שאינה מזילה דמעות. דמותה של רחל גם חזרה פעמיים ביצירתו של יעקב שטיינהרדט במחצית הראשונה של שנות החמישים, זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות וקורבנותיה. כגון, בחיתוך-עץ מ- 1953 בשם "רחל בוכה" ובו נראה ראש-רחל מורכן ביגון, נתמך על ידה. עננה אפלה מרחפת בשמים, וברקע הר שומם.  אך, דמעות אין. גם בציורי "על נהרות בבל" ("שם ישבנו גם בכינו") לא תמצאו דמעות.[1]

כך קרה, שרק קומץ קטן של אמנים ישראלים ידועים ההינו "לדמוע" בעבודותיהם, הגם שאצל חלקם הבכי מודע את עצמו כ"מסמן סנטימנטלי", כלומר הדמעה אירונית: מרדכי ארדון, נפתלי בזם, יוסל ברגנר, מאיר פיצ'חדזה, סיגלית לנדאו, אלעד רוזן. כלום מקרית העובדה, ששלושה הראשונים מתוך השישה הם אמנים המזוהים כ"יהודים" באמנותם, כלומר מבטאים בציוריהם הטרגדיה של העם היהודי? עיון מקרוב בשישיית הדמע ילמדנו, אכן, על ההבדל בין דמעות של אבל היסטורי-לאומי לבין דמעות של מצב קיומי אישי ואוניברסאלי כאחד. המהלך הידוע: מה"אנחנו" אל ה"אני".

נתחיל בארדון: שני רישומי דיו (סֶפְּי̞ה) כמעט זהים רשם ארדון בנושא אישה בוכייה [תצלום לעיל]. בשולי האחד ציין את התאריך 1936, ואילו באחר רשם 1956. הדעת נותנת שמדובר בטעות וכי השניים נרשמו בתחילת שנות ה- 40.[2] בשני הרישומים נראית אישה מזילה דמעות ומניפה זרועות (באחד – אגרופיה קמוצים; בשני – היא לופתת ראשה בידיה). אפשר, שהשניים הם מתוות לציור "סטרומה", שארדון ציירו לזכר ספינת המעפילים שטבעה ב- 1941, בטרם החליט למחקו.

ב"רישומי קינה", שרשם נפתלי בזם ב- 1962, הופיע אריה, גור-ארי יהודה שהזדקן, סמלו העם היהודי למוד-התלאות, כשהוא ניצב בראשו של קבר-אחים, קורבנות השואה. מעיני האריה זולגות דמעות. גם בתבליט האלומיניום היצוק, "השואה והגבורה" ("יד ושם", 1970), דמע האריה הלאומי דמעות-אבל על האסון [תצלום פרט לעיל]. ונוסיף: לא אחת בציוריו, זיהה בזם את עצמו עם האריה, ומכאן שהדמעות הן דמעותיו.

שנות ה- 70, תקופתו ה"סוריאליסטית" של יוסל ברגנר, היו גם שנות הדמעות בציוריו. עתה, בתאריך לא ידוע, יצר הדפס-אבן בו נראה ראש-ילד ניבט בחלון ומעינו זולגות דמעות המצטברות על אדן-החלון כגולות-זכוכית. זו גם התקופה בה צייר ברגנר תפוחים חצויים, המגלים שני  גלעינים כשתי דמעות-אדם. עתה, ב- 1971, צייר את "שולחן ערוך" – גרסתו הפיוטית-יהודית ל"סעודה האחרונה" הנוצרית: אחד-עשר גברים, שהמרכזי שבהם (מחליפו של ישוע) ניצב, שעה שדמעות צונחות מאחת מעיניו כגוּלות-זכוכית. על השולחן פומפייה ענקית, מאותם כלי מטבח מוכּי-זמן שגורשו לגלוּת בציורי ברגנר. זוהי אפוא סעודה אחרונה שבטרם אובדן בית ויציאה לנדודים. בציורי ברגנר של שנות ה- 70, גולות-זכוכית שאוחזות דמויות בידיהן (כגון בציור "שידוכים", 1970) הן בועות, שגדלות והופכות לכדורי-גורל, אגלי תוגה שהפכו לסימני אשליות. עוד רגע קט, יתפוגגו ויותירו את הדמויות למר-גורלן.

ב- 1990 יצר מאיר פיצ'חדזה את הפסל "דמעות" (ארד צבוע לבן), המוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב [תצלום לעיל]. הייתה זו גרסתו ל"עמוד אינסופי" של קונסטנטין ברנקוזי. אלא, שפיצ'חדזה עיצב טפטוף אינסופי של דמעות. פסלוני "דמעה" מ- 2005 בקירוב [תצלום לעיל] נשאו עליהם מראי נוף-געגוע בתאורת שקיעה או זריחה. כאמן היודע קיטש מהו, וכשהוא מודע למשקל האותנטיות או הזיוף של דמעותיו האמנותיות, אמר פיצ'חדזה:

"אמנות היא עגלת הדמעות האנושית, דמעות קריסטל, שאלוהים נתן לבודדים. האמנים הם שליחים שמוטלת  עליהם חובת התנדבות. עליהם להעביר את הדמעות ממקום למקום, כדי שישמרו על הקריסטליות שלהן. האמנות היא בכי מזויף, העוזר לנו לסחוב את הבכי האמיתי… דמעות שמחה ודמעות עצב נראות אותו דבר, ושתיהן מלוחות."[3]

סיגלית לנדאו יצרה ב- 2004 את פסל הילד הבוכה ("בכה, ילד, בכה", ארד, תצלום לעיל]), מעין מזרקה בצורת ילד יושב (על אבטיח) שאינו חדל להתייפח וללגום את דמעותיו. עוד פסל של דמעות אינסופיות. במקור, הוצג הפסל בתערוכת האמנית, "הפתרון האינסופי" ("הלנה רובינשטיין", 2005). לימים תיאר דיוויד גוס את הפסל כ"עבודת-תפר המגלמת כדבריה (דברי האמנית) חתירה למגע עם הממשי […]. רציתי בשר בלי דם ובלי שפיכות דמים, מזרקה של ילד בוכה ששותה את הדמעות המלוחות שלו עצמו, בעודו יושב על אבטיח. […] הפסל נעשה מוליך אל אסוציאציות ביוגרפיות שהחזירו את האמנית אל חופי ילדותה…"[4]

אלעד רוזן צייר ב- 2014 את "מעיין הדמעות" [תצלום לעיל]: מתוך עין גדולה נוטפות המוני דמעות הנקוות מתחת באגם. אין להפריד את הציור משאר ציוריו של רוזן באותה עת, שאותם הגדרתי פעם כ"ציור פרע"[5], ציורים הממזגים צחוק ואימה, אבסורד וגרוטסקה, או בלשון-האמן: "ציורים עשירים בצבע שתכניהם משלבים קומדיית סלפסטיק והומור שחור לכדי תחושת חרדה כמעט קריקטורית." יש נסחו: "ציור פראי, דבילי". יש העדיפו: "ציור מתיילד, חרדתי". כך או כך, מכל זה ברור, שמעיין הדמעות של אלעד רוזן אינו מסמן בכי, כפי שהוא מסמן קומדיה של בכי, אבסורד מטאפיזי שהוא מעל-ומעבר למבע רגש תמים, הוויה מטורפת שבה נטרפו היגון והצחוק, האימה והלצון. אלוהים בוכה? ים הדמעות כים קיומנו?

*

מה מלמדות אותנו דמעותיה של האמנות הישראלית? קודם כל, את מיעוטן, משמע את הנטייה להימנע מחשיפתן לאורך המקרים הלא-מעטים של ייצוגי בכי באמנות המקומית (ציורי אימהות שכולות, מקוננות, חיילים בוכים וכיו"ב). כמו כן, מלמדות אותנו הדמעות הנסקרות לעיל, שעניינן אידיאה כללית ולא מבע אינדיווידואלי: הדמעה כתוגת-גלות, הדמעה כצער קיומי, הדמעה כאבסורד, הדמעה כאבל-שואה. אלו הן דמעות פילוסופיות או היסטוריוסופיות. ויותר מכל, מלמדות אותנו דמעותיה של האמנות הישראלית, שהן דמעות אינסופיות, בלתי פוסקות, סימני אבל נצחי, צער ע̞ם ועולם.  


[1] גדעון עפרת, "הנהר", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 6 בפברואר 2012.

[2] גדעון עפרת, "אופקים רחבים", קרן לוין לאמנות, ירושלים, 2012, עמ' 86.

[3] גדעון עפרת, "מאיר פיצ'חדזה", גלריה דן, תל אביב, 2008, עמ' 28.

[4] דיוויד גוס, "הקדמה: גבירת האגם", בתוך: "סיגלית לנדאו: שנות מלח", Hatje Cantz Verlag, 2019, עמ' 4.

[5] גדעון עפרת, "ציור פרע", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 30 באוגוסט 2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s