קטגוריות
Uncategorized

סוכת דוד הנופלת

                           

הגם שדימוי הסוכה מתגלה בשנה האחרונה כדימוי מרכזי בציורי לארי אברמסון, הנושא מושרש עמוק ביצירתו עוד מאז סוף שנות ה- 70, ולהלן אבקש לעמוד על גלגוליו.

סוכה? מה לנו ולחג הסוכות בעיצומו של חורף, לאחר תום עונת האסיף ולמחרת חג החנוכה? ובכן, לא בתזכורת לנדודי בני-ישראל בסיני עסקינן, כי אם בסוכה שהיא בבחינת סמל לביתיות ארעית, ובה בעת, ביטוי למשפחתיות ולהיפתחות אל האחר (אירוח, אושפיזין). מעל לכל, בעבור לארי אברמסון, הסוכה היא אלגוריה ביקורתית פוליטית (הצופנת בתוכה גם הכרה קיומית אוניברסאלית), דימוי שבאמצעותו מבטא האמן את השקפתו הביקורתית על חלום הבית הלאומי וההתפכחות ממנו.

כך, כאשר מוריץ אופנהיים, הצייר היהודי-גרמני, צייר סוכה ב- 1867, אחד מציורי החגים היהודיים שלו, סוכתו הפרנקפורטית מאוכלסת עד תום בבני-משפחה לדורותיהם, לרבות החתול והמשרתת הנושאת בידיה את קדרת המרק המהביל: סוכה, אשר כולה אושר, שמחה ונחת; סוכה, אשר כל-כולה ביתיות ומשפחתיות אידילית. זוהי נקודת-המוצא בדרכנו אל סוכותיו של לארי אברמסון.

לא הרבה סוכות צוירו באמנות הישראלית (ציורים שבסימן חג הסוכות – רובם משנות ה- 20 של המאה הקודמת – התמקדו, על פי רוב, בחסידים עם לולב בידיהם, או באתרוג המונח על שולחן). נחום גוטמן הוא מהמעטים שציירו סוכות, וכפי שמוכיח הרישום לעיל (משנות ה- 50 של המאה ה- 20), עדיין שמורה בו לסוכה האידיליה המשפחתית הבין-דורית, כאשר הסכך זכה בשדרוג, שעה שמשמש גם לדפנות הסוכה. ברם, באותו זמן עצמו, סוכה אחרת, פחות עולזת, צצה באמנות הישראלית: ב- 1953 צייר אריה ארוך ציור בשם "סוכה" [תצלום להלן] ובו מיוצג מבנה שאינו מתחייב לחג הסוכות (הגג נטול סכך), ובכל זאת, עודנו סוכה , אף כי שני כיסאות ריקים ממתינים בה לזוגיות בלתי-ממומשת.  מעין סוכה מלנכולית המצפה להשלמת בנייתה ולאכלוסה במשפחה.

קרוב ל- 30 שנים תחלופנה עד לציורו של משה גרשוני מ- 1982 [תצלום לעיל], בו פגש דגל "מחנאי" בברוש צונח ועולה בלהבות ועליו המילים (מתוך "עמוס", ט, 11): "(ו)ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". סוכה קמה וסוכה נופלת, סוכה לאומית כחזון של קטסטרופה ותקומה. המילים "ארזי הלבנון", הרשומות אף הן  בשולי הציור, מקשרות את הסוכה הלאומית לבית-המקדש (החרב והמוקם-מחדש), ואילו המילה "יצחק!", הרשומה כך בפינה שמאלית עליונה, מערערת (עקידת הבן בידי אביו!) על המשפחתיות המאושרת שמבטיחה הסוכה.

שלוש שנים קודם לציור זה, הציג לארי אברמסון בתערוכתו במוזיאון  תל אביב (אוצרת: שרה ברייטברג) את "חופה" – ארבעה עמודים מחופים בריבוע בד סגול ובתוספת יריעה ריבועית צהובה המסמנת דופן. אם כן, חופה שהיא גם מעין סוכה. שנאמר ב"ישעיהו" (ד, 6-5):

"וברא ה' על כל מכון הר-ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה על כל כבוד חופה. וסוכה תהיה לצל-יומם מחור̤ב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר."

ועוד נוסיף מתוך תפילת-הערבית: "ופְרו̇ש עלינו סוכת שלומך".

החופה, שהיא סוכה, בית ארעי, זמני, בית-מעבר שלקראת הבית הקבוע שיקימו בני-הזוג, חופה זו מסמנת את המשפחתיות שבדרך, את הזיווג המתמסד בחסותה.

אלא, שחופתו של לארי אברמסון מ- 1979 אינה מבשרת טובות: היריעה הריבועית הסגולה, הפרושה ממעל, מתקשרת לדואליות מאנכיאנית/אברמסונית של טוב (אור, צהוב) ורע (לילה, סגול). "צויר על-ידי השטן", רשם אברמסון באחד מציורי 79 בהתייחס לסגול. אך טרם אמר נואש. כי הדופן הריבועי הצהוב של חופתו, המוקמת בתערוכה, הבטיח את הטוב. הריבוע הצהוב שלו אף "הוליד" באחד מציורי 79 "צאצא" – ריבוע צהוב זעיר, שעליו כתב האמן את גרסתו לסיפור הבריאה:

"ויעש אלוהים את הצהוב ויבדל בין הסגול אשר מתחת לצהוב ובין הסגול אשר מעל לצהוב ויהי כן."

אנו שמים לב: אברמסון ממיר את "המים אשר מתחת לרקיע ואת המים שמעל לרקיע" (גרסת ספר "בראשית") בסגול שלו. לאמור: הצהוב הוא הרקיע האלוהי ואילו הסגול הוא המים (שמא נאמר: "הזרם והמטר" בדברי "ישעיהו" לעיל? מימי המבול לעתיד לבוא?).

אם כן, ריבוע צהוב-לידה-בריאת עולם (ובעקבותיה, "הציורים האנטומיים" של אברמסון, דהיינו – בריאת חי ואדם); ומנגד, כאמור, ריבוע סגול צופן רעות. מי ינצח? האם תעמוד החופה ותעמיד צאצאים ומשפחה? האם תיכון הסוכה ותבטיח בית?

ציורי לארי אברמסון משנות ה- 80 עדיין ביקשו לאשר את ההקמה, את היציבות, את האנכיות (שבניגוד ל"ערימה", לשברים). דימוי העמוד [תצלום לעיל], שחזר בהם (ואשר כיכב בתערוכת "גינון באור מלאכותי", מוזיאון ישראל, 1989, אוצר: יגאל צלמונה), היה קורת-עץ, ומבחינתנו – עמוד תומך, ולפחות אחד מעמודי הסוכה שהיא גם בית. מקור-העמוד היה, כפי שנכתב לא אחת, בציורי ברנט ניומן מ- 1954, אלא שלא פחות מעיסוק באפשרותו של "הנשגב", העמוד של אברמסון ביקש לאשר את הבית היציב, אף את הסוכה: הנה כי כן, לציור מ- 2006 [תצלום להלן] קרא "סוכה", עת המבנה הדו-עמודי מהדהד במפורש את צמד עמודיו של ב.ניומן.

כך, לקראת 2010, התגלו בציורי לארי אברמסון עוד ועוד עמודים כתומכי סוכה, הנושאת מעליה ענף דקל בודד ויבשושי, סכך מועט שחלף זמנו. לסוכה לא נותר סיכוי רב, ודומה שהיא לקראת פירוקה. במקביל, דימוי בית הפך מרכזי בציורי האמן בסביבות 2010 והוא אישר בית סכמאטי הניצב על קורת-עץ אופקית (העמוד שנפל?), ויותר מכל, תלוי על בלי-מה. בית שבסימן קריסה-שבכוח [תצלום להלן].

לא התפלאנו אפוא למצוא את צללית הגפן הנובלת סמוכה לצורת הבית האברמסונית (בית נטול דלת ושחלונותיו אפלים: אין יוצא ואין בא. בית נטוש?). שהרי, אם האוטופיה היא "איש תחת גפנו…", אברמסון מציג חזון של קמילת גפן וצניחת בית בריק. בדיקה תעלה, שכבר ב- 1992 צייר את הציור "קור̞ה" [תצלום להלן], בו קורת-העץ המוכרת לנו פוגשת ענף גפן תלוש ומתייבש. וגם כשפרש את המילה "שלום" על-פני סדרת אותיות מצוירות, המ"ם-סופית של "שלום" עוצבה בצורת סוכה מינימאלית, שה"סכך" מעליה מדובלל ובלתי-מבטיח בעליל.

עוד ועוד ענבים באושים – צלליות של אשכולות ענבים "שרופים" – התרבו בציורי לארי אברמסון בין 2020-2010. המילה "גפנו", שם חלק מהציורים – התייחסה, כמובן, לחלום הטוב של "איש תחת גפנו…". אך, לא פחות מכן, תהליך גובר של התמוטטות הסוכה וקרשיה אפיין את הציורים. חלקם נקראו עתה "קומפוזיציה", שפירושו הרכבה, בעוד הציורים מאשרים התפרקות. במקביל, לילה ירד על הציורים הללו, וירחים – בהירים ושחורים – ליוו את המבנה המתמוטט וצונח, כפי שמוכיחים ציורי "סוכה" (כך שמם) לאורך 2022 [תצלומים להלן]. הירח המלא (המוכר לנו מציורי אברמסון כמזוהה עם לִיליִת, אם-השדים) הוליד – "מולד-הירח", כן –  אלא שהולדת החרמש אצל אברמסון אומרת חרמשו של השטן, קוצר-הנשמות. בהתאם, זיווג חרמש-ירח עם גולגולת זכור  לנו מציורים ורישומים של אברמסון, וגם זכורים לנו צלליותיו, שאיירו את "ספר-הירח" של זלי גורביץ' (1999), ובו קראנו:

"…מין ירח/ עצבני/ השתחל לתוך/ ביתי/ והכפיל אותו / אתי/ גם גרוע/ גם זורח/ מחורר/ ואפלולי/ בחלל/ שמסביבי/ מין סימן זוה̤ר, שלילי/…"[1]

אכן, הירח אינו מבשר טובות בציור האברמסוני, והתלוותו לסוכת דוד הנופלת מאשרת מהפך מקונסטרוקציה לדסטרוקציה, מאוטופיה לדיסטופיה. וכשהאמן מצייר ב- 2018 סדרת ציורי "סופרמטיזם" [תצלום להלן], האוטופיזם הקונסטרוקטיביסטי-רוסי, שממנו החל הצייר הירושלמי/תל אביבי את דרכו, מתהפך.

תקוות החופה  – 1979, תקוות הקמת הבית והמשפחתיות, נכזבה. "איני יכול עוד", כתב האמן (בסגנון השלטים מ"הפגנות-בלפור" ובפראפרזה על מילותיו של מנחם בגין), כמי שממיר את דימויי הסכך הקמל ואת הענבים הבאושים מציוריו הקודמים בביטוי מילולי רדיקאלי יותר של ייאוש וכניעה.

                              *

בסיום הרצאתי הקצרה ב"שנקר", לרגל יציאת לארי אברמסון לגמלאות, קראתי את הקטע המפורסם מתוך פרק ה' ב"ישעיהו", פסוקים המחברים את מהלך הסוכה והגפן של אברמסון עם המתחולל סביבנו בימים אלה ממש:

"אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ:  כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן.  ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.  ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה–שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי.  ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ:  מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.  ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה-נָּא אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר-אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי:  הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס.  ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר, וָשָׁיִת; וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה, מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר.  ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו; וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. "


[1] מתוך: זלי גורביץ', "פתאום", "מבחר שירים 2016-1976", מוסד ביאליק, ירושלים, 2019, עמ' 101.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s