קטגוריות
Uncategorized

הולדת האמנות מרגש-אשם

רק תתארו לעצמכם: אמן ישראלי מצלם ו/או מצייר את עצמו, ניצב בתנוחת מוע̱ל-יד לרקע חורבות של כפרים ערביים נטושים… מה שכאן היה מתחולל!… והנה, ב- 1969, בחור גרמני צעיר בן 24, שזה אך סיים לימודיו באקדמיה לאמנות בקרלסרוה, צילם וצייר את עצמו מצדיע בהצדעת "זיג הייל"  לרקע נופים אירופיים טעוני משמעות בהקשר לרייך השלישי.

לבחור קוראים אנסלם קיפר.

חמישה ציורים צייר, מאות צילומים צילם, אף כי רק מיעוטם פותח והודפס תחת הכותרת "סמלים הרואיים" (על-שם כותרת מאמר שפורסם ב- 1943 בכתב-עת נאצי לענייני אמנות). 18 צילומים מהסדרה שמורים באדינבורו בגלריה הלאומית של סקוטלנד. 76 צילומים מהסדרה הוצגו ב- 2010 בגלריה "גאגוזיאן" שבניו-יורק. לתערוכה קרא קיפר: "בשנה הבאה בירושלים"…

יודגש: בדומה למצב בישראל, הצדעה במועל-יד נוגדת את החוק הגרמני שמאז 1945. ואולם, בגרמניה של וילי ברנדט (שנבחר כנשיא ב- 1969), ימי השיא של הדה-נאציפיקציה בגרמניה, דבר לא אירע לקיפר. אך, ראו את העיקר: אמן יחיד מעמיס על כתפיו רגש-אשם בעבור קולקטיב שלם (שבאותם ימים עדיין מאוכלס באלפי נאצים-לשעבר, חלקם בעמדות-מפתח). כיום, סדרת "סמלים הרואיים" היא קלאסיקה. אבל אז, לכמה אומץ נדרש האמן הצעיר ולאיזה עומק של הומאניזם!

משהו בכיוון זה, אף כי בפחות נחרצות מוסרית נועזת, עשה הצלם האמריקני, אדוארד ס.קֶרְטיס, בחלק מצילומיו לסדרת "האינדיאני הצפון-אמריקני" (40 כרכי צילומים וטקסטים, שאותם יצר הצלם בין 1930-1904), בה תיעד את התרבות האינדיאנית המוכחדת. צילומו מ- 1904, "גזע הולך ונעלם – נאבאחו" [תצלום להלן], פתח את הכרכים וייצג קבוצת אינדיאנים הנראים מגבם רוכבים אל עבר אופק חשוך. לצילום נלוו מילותיו של קרטיס: "המחשבה שצילום זה מבקש לבטא היא, שהאינדיאנים, בבחינת גזע שפורק מכוחו השבטי והופשט מלבושו המקורי, נעים אל אפלת עתיד בלתי-ידוע."

עדיין בארה"ב, כזה היה ציורה של דנה שוץ, שב- 2017 עורר שערורייה בביאנאלה של מוזיאון "וויטני" הניו-יורקי. ציורה, "ארון-מתים פתוח", המבוסס על צילום הלווייתו של אמת טיל, נער אמריקני שחור שנרצח במיסיסיפי ב- 1955 במעשה לינץ' אכזרי [תצלום להלן]. אמו של הנער בן ה- 14 התעקשה להשאיר את הארון פתוח, כך שזוועת הלינץ' וההתעללות בבנה תהא גלויה לעין. מעניין, ציורה של שוץ עורר התנגדות חריפה דווקא מצד אמריקנים-אפריקנים, שראו בעין רעה את התערבותם של לבנים במאבקם.

האם הלקו אמן או אמנית אמריקנים את בני-עמם על אסונות שהמיטה ארה"ב על וייטנאם או עיראק? ב- 2023 הוצגה במוזיאון "סמיתסוניאן" בוושינגטון תערוכה מקפת בשם "אמנים מגיבים: אמנות אמריקאית ומלחמת וייטנאם 1975-1965". יכולתם למצוא כאן עבודות מחאה רבות שנוצרו בזמן אמת – של לאון גלוב (Golub) – "וייטנאם II, 1973" [תצלום להלן], של און קאווארה, ננסי ספארו, דן פלאבין, מרתה רוסלר ועוד ועוד.   

כמובן, שבנושא המחאה נגד לינץ' כלפי שחורים בארה"ב חובה לזכור את ציוריו של בן שאהן משנות ה- 40, בה במידה שבנושא המחאה נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה חובה לציין את עבודותיו של וויליאם קנטרידג' בעשרות השנים האחרונות. אך, אין כוונתה של רשימה זו לסקור את סך מקרי האמנות שמקורם ברגשות-אשם קולקטיביים.

האם מוכרים לנו אמן או אמנית רוסיים שביטאו ביצירתם רגש-אשם קולקטיבי על ימי החיסולים והגולגים הסטליניסטיים (ואין הכוונה לאסירים-לשעבר)? האם ביטאו אמן או אמנית בריטיים רגש-אשם פוסט-קולוניאלי על יחסם להודים? האם יצרו אמן או אמנית ספרדיים יצירה בנושא הכחדת המאיה והאינקה (ולו רק יצירה כלשהי המתנצלת על "גירוש-ספרד")? האם אמן טורקי כלשהו הגיב בכאב אמפאטי על טבח הארמנים? וכלום מוכרת יצירת אמנות של אמן או אמנית אוסטרליים, שביטאו הזדהות עם הדיכוי האבוריג'ני? אולי כן: יוסל ברגנר, ארתור בויד וג'ים וויגלי בציוריהם ממלבורן בסביבות 1940. אך, ככלל, יצירות מחאה פוסט-קולוניאליות המוכרות לי נוצרו, כמעט כולן, בידי הילידים ו/או צאצאי העמים הכבושים ו/או המדוכאים.

ואצלנו? אצלנו, היו אלה מעטים ונדירים שאמנותם נולדה כביטוי לרגש-אשם קולקטיבי (שמעון  צבר, דני קרוון, יגאל תומרקין, לארי אברמסון, דויד ריב, דינה שנהב, ישראל רבינוביץ' ועוד ועוד[1]), ובהם גם נפתלי בזם, שרגש-אשם עמוק על הטבח בכפר-קאסם (29 באוקטובר 1956) הוליד ב- 1957 את ציורו, "בחצר בית-המקדש השלישי" (ציור באוסף מוזיאון תל  אביב) [תצלום להלן]. כאן נראות שלוש נשים ערביות מקוננות מרה מעל גופת ילד קטן, השרוע משמאל ובידו תעודת-זהות כחולה. מימין, מנורת המקדש. הציור הוצג במוזיאון תל אביב בתערוכה הכללית השנתית של אגודת האמנים. אמני האגודה איימו להפוך את ציוריהם אל הקיר אם לא יסולק ציורו של בזם. הציור לא סולק, אמני האגודה לא הפכו.

האם רגש-אשם קולקטיבי עודנו פועם בלב הישראלי? כן, אצל קומץ אמנים אמיצים. האם יוסיפו וימחו בנסיבות המסתמנות במחוזותנו? ומה יעלה בגורלם בעתיד המתדפק על דלתנו?


[1] ספרי, "אמנות פוליטית בישראל", עתיד לראות אור בקרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s