קטגוריות
Uncategorized

הערה על "מצעים/משטחים"

לא הייתי נדרש לתופעת "Supports/Surfaces" (מצעים/משטחים? תמיכות/משטחים?) אלמלא התגלתה הקבוצה הצרפתית הזו מחדש לא-מכבר, בארה"ב (רטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות עכשווית בדטרויט, 2019, ולא מעט שיח נלווה), לאחר עשרות שנים של דהייה (אך, בכל זאת, עם אולם מיוחד שמוקדש לה באוסף של "מרכז פומפידו"). מדובר בשנים 1972-1966, בקבוצת אמנים שברובה צמחה בדרום-צרפת (מונפלייה, ניס) ומיעוטה בפאריז. עסקינן בקבוצה שביקשה לענות להפשטה הצרפתית הלירית בסוג של הפשטה אל-אישית ("…ניטרליות של העבודות המוצגות, היעדר ליריות ועומק אקספרסיבי" –  כך הגדירו אמני הקבוצה את יצירותיהם ב- 1969, בקטלוג תערוכתם). ספק רב אם שמעתם על אמניה: וינסנט בּיוּלֶה ((Bioulès – מייסד הקבוצה, קלוד ויא̞ל̞ה ((Viallat, דניאל דלז (Deleuze), פטריק סאיטור ((Saytour, לואי קאן ((Cane, טוני גראנד ואחרים. גם אני לא הכרתי אותם, עד לאחרונה.

שם הקבוצה, "מצעים/משטחים",  מוּסד ב- 1970 בתערוכה שהציגו בפאריז במוזיאון לאמנות מודרנית. במוזיאונים האירופיים עשתה הקבוצה לעצמה ש̤ם, אף כי בארה"ב של אותה עת – ימי הזוהר של מינימליזם ומושגיות – לא הותירה כל רושם. הרבה יותר הִרְשימה קבוצת "ארטה פּו̇בֶר̞ה" ממילאנו. ובהחלט ניתן להבין זאת: הרעיון ה"כמו-גרינברגי" (מלשון קלמנט גרינברג) של התייחסות הציור לעצמו בלבד, עקרון האוטונומיה האמנותית, וביתר שאת – התמקדותם החומרית של אמני "מצעים/משטחים" ברכיבים הצורניים של היצירה – הבד הרפוי, עובי הבד, מסגרת-הקנבס – לצד הפשטה דקורטיבית המזכירה את מאטיס ואת ה- Pattern Painting (בעיקר, באמצעות חזרה על צורות מופשטות על פני הבד) –  כל אלה נתפסו בארה"ב (הפוסט- "אוטונומית" באמנותה דאז) כ- deja vue. ואם בחינת רכיבי הציור הוצגה בצרפת במונחי "דקונסטרוקציה", ספק אם אמנם התחולל בעבודות של הקבוצה משהו מסוג הערעור הדרידיאני על המטאפיזיקה המערבית. פירוק ציור למרכיביו החומריים אינו "דקונסטרוקציה". אף רדיקליות מרקסיסטית-מאאויסטית שאימצו אמני "מצעים/משטחים" לרקע אירועי מאי 68 – ספק אם מצאה ביטוי של ממש בפורמליזם המופשט של עבודותיהם, מלבד הצגת התערוכות  בשדה, ברחוב, בכיכר, ביער, על חוף וכו'  – כלומר, במרחבים לא מסחריים (לא-"קפיטליסטיים"). מבחינתי, יותר ממאואיזם, הסיניות מצאה את ביטויה הצרפתי הנדון בנקיטה של כמה מאמני הקבוצה בקליגרפיה ודיו.

כן יש (לי?) בעיה עם הציור הצרפתי המודרני משנות ה- 70-60: "ריאליזם חדש", "סיטואציוניזם בינלאומי", "מצעים/משטחים": לאחר שנות – 50-40, כאשר "אסכולת ניו-יורק" גברה בכל אמת-מידה אמנותית על האסכולה הפריזאית הלירית, כבשה האמנות האמריקנית את פאריז של שנות ה- 60 עם ה"פופ-ארט", וזו הצרפתית ענתה בגרסת "פופ" מקומית בשם "ריאליזם חדש" (ולכל היותר, הציעה את ה"דֶקולאז'" – קרעי לוחות-מודעות). וגם כש"הסיטואציוניסטים" (אסגר יורן, כאמן הבולט) פעלו בפאריז בין 1972-1957 בשילוב של אנטי-קפיטליזם מרקסיסטי ושל דאדא וסוריאליזם, עיקר המשקע שלהם היה אינטלקטואלי-עיוני (כתביו של גי דֶבּו̇ר בנושא ה"ספקטקל"), לא משקע אמנותי.

במילים אחרות, צרפת מאד התאמצה להמשיך להוביל את המודרנה, תוך שיונקת אנרגיות ממהפכת מאי 68, אך לא הצליחה לערער את ההגמוניה וההובלה הניו-יורקיות. לכל היותר, כך נראים הדברים בפרספקטיבה של זמן וגיאוגרפיה, הצליחו אמני "מצעים/משטחים" לערער ב"דרומיותם" על מרכז הכוח הפאריזאי (הגם שנזקקו לאישורו…). המודרנה הצרפתית של שנות ה- 70-60 נותרה שיח צרפתי פנימי.

באותה פרספקטיבה של זמן וגיאוגרפיה, נראות עבודות האמנות של "מצעים/משטחים", עם התרכזותן בחזותי-אוטונומי, כמי שמסרבות לתנועה האמנותית המערבית אל ע̤בר המושגי, הדה-אובייקטי, ואף מתנגדות במפורש למהלך האוונגרדי שבמסלול מרסל דושאן. גם פוסט-סטרוקטורליזם המיוחס לאמני הקבוצה נראה מכאן ומעכשיו יותר כמשאת-נפש מאשר כתרגום אמנותי של ממש. ואם ביקרו אמני "מצעים/משטחים" את האקזיסטנציאליזם של ההפשטה הצרפתית משנות ה- 50-40 על עודף מבע פרסונאלי, אני מתקשה לראות את האלטרנטיבה ההומניסטית שלהם מתממשת ביצירותיהם. את עיקר התמיכה הרעיונית מצאו אמני הקבוצה הנדונה בכתבי-עת צרפתיים כגון Tel Quel או Peinture-Cahiers Théoriques. ויותר מכל, קשה לחשוב על יצירת-מופת כלשהי שהורישו אמני הקבוצה לאמנות העכשווית.

וכיצד נראית האמנות הישראלית בפרספקטיבה היסטורית זו? על זיקת תומרקין לסֶזאר של ה"ריאליזם חדש" כבר דובר רבות. איקה בראון אף הוא חייב לדניאל סְפּואֶרי ועוד, וכמוהו בעלות חוב עבודות ה"דֶקולאז'" של קריעת לוחות-מודעות  – היצירות של מיכאל דרוקס מ- 1970 בקירוב. אפשר גם, שעבודות של יהושע נוישטיין מ- 1978 בקירוב, בהן עסק בפירוק מסגרת-הקנבס ושילובה בבד המקופל, מהדהדות את "מצעים/משטחים".

אך, בגדול, העטין האמנותי של פאריז, שכה הזין את אמנות ישראל לאורך עשרות שנים, הלך וי̞ב̱ש בשנות ה- 60. ניו-יורק הייתה לאם-המניקה למשך עשרים השנים הבאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s