קטגוריות
Uncategorized

על מצ̞בה של המצ̤בה

הדיאלוג בין האמנות לבין המוות הוליד את פסגות היצירה האנושית: הפירמידות, פסלי  ה"פייאטה" של מיכלאנג'לו, ה"רקוויאמים" למיניהם, דיוקנאות עצמיים מאוחרים של רמברנדט ופוסין, ציורי "טבע דומם" במסורת "ממנטו מורי", שירי רילקה ואברהם בן-יצחק, ועוד ועוד ("אי-המתים" של בקלין? "שער-הגיהינום" של רודן?). אין, אין כעמידה מול הקץ בכדי להפיק כְּריות-עומק והעפלות-שיא בו-זמניות בתולדות הציביליזציה. בישראל, זכורים לנו שלושה פסלי הברזל, "רקוויאם" של יעקב דורצ'ין, שהוצגו ב- 1990 בביאנאלה בוונציה. אנו זוכרים גם את רישומי אביבה אורי מ- 1976-1973, "רקוויאם לציפור". עדיין בתחום הציור, לא תישכח תערוכת "בנדיקטוס" של משה גרשוני (1974), שנקטה בטקסט ה"מיסה" לאורכה, ולחילופין, ציורים בנושא "אל מלא רחמים", 1995.[1]

מורינו לימדונו על חובו העצום של הפיסול היווני העתיק (משמע, חובו של הפיסול המערבי) לאסטלות-האבל, אותן מצבות-תבליט מלנכוליות, שנוצרו ביוון במאה ה- 5 לפנה"ס ואישרו את האפיק האכספרסיבי בפיסול הפוסט-מצרי. בישראל נצביע על חוב הפיסול הישראלי לאנדרטאות.

בין המצבה לבין האנדרטה: על-פי-רוב, המצבה מבקשת לזכור את היחיד; האנדרטה זוכרת, על-פי-רוב, את הרבים. ועוד:

"מצבת-קבר ניצבת על מקום המת; האנדרטה, ברוב המקרים, אינה מוצגת על מקום המת, אף כי מחויבת בסמיכות מקומית או אחרת כלשהי. […] מצבת-הקבר מושכת אל עולם המוות; […] האנדרטה היא המפגש של החיים והמתים ברמת הטבע. […] מצבת-הקבר היא סימן: 'כאן קבור…'; האנדרטה היא איקון: המסומל נוגח בסמל: המת הוא הארי, הוא הסלע, הוא הארץ הזו… […] המסר המסומל על-ידי מצבת-הקבר מוגבל לסימן הקבר והמת; המסר המסומל על-ידי האנדרטה הוא קבוע, חל על אירוע יותר מאשר על גוף…"[2]

Oscar Wilde's tomb at Cimetière du Père Lachaise, Paris.<

"האריה השואג" של אברהם מלניקוב הוא פסל-אנדרטה; אין הוא מצבה. כי מצבה על קבר, בתמציתה, היא אבן ומילים (שם , תאריכים, מילות שבח). יוצר המצבה אינו "פּ̱סל", כי אם סתת. בהתאם, פסלי מצבה הם תופעה חריגה בבתי-קברות, בקריפטות, אף בפנתיאונים, ותהא הדת אשר תהא. ובמקרים החריגים, נמצא על המצבה על-פי-רוב את פסלי דיוקנם של המתים. פסלי מצבה, דוגמת זו שעיצב מיכלאנג'לו בין 1545-1505 לקבר האפיפיור, יוליוס השני; או דוגמת זו המשולשת שעוצבה ב- 1822 על קבר ליבו של הפסל, אנטוניו קאנובה (כנסיית "פרארי", ונציה); או דוגמת המצבה דמוית-הספינקס שעיצב ג'ייקוב אפשטיין ב- 1914 על קברו של אוסקר וויילד בבית-הקברות "פר-לאשז" [ראו שלושה התצלומים לעיל]; וכו' – פסלי מצבה אלה ואחרים נעים בין ניאו-קלאסיקה לארכאיות (ספינקס, פירמידה), וככל שמתקרבים אלינו בזמן, כן הם מנותקים בעיקרון מתודעת "זמן האמנות". כי מסמני-הקבר משוחררים מתביעות הזמן. מניה וביה, בולטת הימנעות-יחסית של פסלי-המצבה ממודרניזם. חורגים מכלל זה רוב המצבות שעיצב מלניקוב בשנות ה- 20, כמעט כולן בבית-הקברות טרומפלדור בתל אביב: מצבת שיש ב- 1922 לדב בוריס גולדברג (כגיבוב משופע של נפחים קובייתיים);  מצבת בזלת ב- 1926 לחוה נובומייסקי (הפשטה של דמות אישה מרכינה ראשה ביגון על ברכיה). מצבת אבן ב- 1926 לבצלאל יפה (הפשטה של ראש מורכן על זרוע); או מצבת השיש לאחד-העם, 1927 (עיצוב ארכיטקטוני בנוסח "אר-דקו"). ראו התצלומים להלן:

בבתי-קברות, ללא הבדלי דתות ולאומים, הטיפוס הקבוע למצבה הוא, כידוע, מלבן-אבן דמוי-מיטה. בארה"ב, למשל, עשויה ברית האבן והמילה של המצבה להצטמצם ללוח זעיר בגובה פני האדמה, או ללוח או מבנה ניצבים ותו לא. יש שצלבים או מגני-דוד הם מסמני המצבה הבלעדיים. לא אחת, כידוע, מצבות מתנאות בדקורציות (יפן), או בדיוקנאות צילומיים (סין, גיאורגיה ועוד). אך, תמיד, הכלל השולט הוא זה של אבן ומילים: האבן, כסימון מקום, והמילים כתמצית זיכרון-האדם, שמו. לאמור: המצבה היא המינימלזיציה המרבית של נוכחות המת. שלא כאנדרטה, שהיא מאמץ למקסימיזציה של המתים. מצבת-המת אילמת; האנדרטה זועקת (שואגת, במקרה ה"אריה" מתל-חי).

שאלה: הכיצד זה, ששיאים נוסח "רקוויאם" נוצרו במוזיקה, בפיסול, בציור, בשירה, אך נעדרים ממרחב המצבות, שעה שדווקא שם היינו מצפים-לכאורה למצאם? טעות: ה"רקוויאם" הוא תפילתו של ההולך למות; המצבה היא "יצירתו" של האחר (קרוב? ידיד? מוסד?) שלאחר מות האדם. נשאל, אם כן, אחרת: מדוע היהדות, בישראל ומחוצה לה, לא הולידה פסגות "רקוויאמיות", חרף הקִרְבה הרבה בין תפילת ה"רקוויאם" לתפילת "אל מלא רחמים"?

" אין תפילות ההלוויה והקבורה היהודיות מתפקדות כ'ספר מתים' מצרי או טיבטי, ואף לא כמיסת 'רקוויאם' נוצרית, המגוללים את גורל הנשמה בעולם הבא. שהתפילות היהודיות הנדונות עניינן החיים בעולם הזה, 'קידוש השם' (קידוש שם אלוהים) והבטחת המנוחה לנשמת הנפטר בחברת נשמות הקדושים. טקס הקבורה היהודי שבסימן החיים מבוטא גם במו נדבת הצדקה שמתחייב בה המתפלל לטובת נזקקי החברה."[3]

אך, לא רק זאת: ה"רקוויאם" ספוג באימת יום-הדין, בייסורים הצפויים לנשמת המת:

"אדון רחם, משיח רחם, אדום רחם./יום של זעם! היום ההוא/ יפזר את היקום כאוד עשן/ […] כמה רעדה תהיה אז/ עם בוא השופט. […] הצילני, הו מעין של חסד/ זכור נא, ישוע הרחום/ […]/ אל תשמידני ביום ההוא…"

את עוצמתו יונק ה"רקוויאם" מהמתח  הדיאלקטי האמוני בין האימה לבין תקוות הישועה. מתח דרמטי כגון  זה אינו שוכן בתפילת האשכבה היהודית. זו האחרונה ממוקדת באנטי-דרמה, במנוחה:

"המצא מנוחה נכונה, […] בגן-עדן תהא מנוחתו […] וינוח בשלום על משכבו…".

ממנוחה לא תצמח דרמה, ממנוחה לא יעלה "רקוויאם".


[1] על עבודותיהם הנדונות של דורצ'ין, א.אורי וגרשוני, ראו מאמרי, "רקוויאם ו'אל מלא רחמים'", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 22 באפריל 2012.

[2] גדעון עפרת, "על האנדרטה וחובות המקום"" "קו", 5/4, נובמבר 1982, עמ' 58.

[3] לעיל, הערה 1.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s