קטגוריות
Uncategorized

העיניים של גבריאלה

                        

בעבודת קולאז' (וטכניקה מעורבת) משנת 1976 הדפיסה מיכל נאמן (ב"לטרסט") את השם "גבריאלה" במרכזו של קרטון (40X52 ס"מ), בראשו הדביקה נייר-זכוכית מלבני שעליו רשמה צמד מעגלים זהים הנראים כחורים, ומתחת הדביקה תגזיר של יומון ישראלי ובו דיווחו של הכתב מרומא על נרקומנית גרמניה בת 31, שנמצאה בפרברי מילאנו כשהיא אוחזת בידה את אחת מעיניה ועינה השנייה מעוכה ומתנדנדת בתוך ארובתה. שם המותקפת (שגם נאנסה), קורבן לנקמת המאפיה, הוא גבריאלה  אינגרברג האמרשמידט.

הדעת נותנת, ששני המעגלים העליונים על נייר-הזכוכית (הממחיש את מרחב החתחתים, שאליו נקלענו) מייצגים את שתי עיניה של גבריאלה. הן ריקות, חורים  כאמור, עיניים עיוורות. כזו היא העבודה: תיאור של אכזריות מחרידה, אובדן ראייה ושם פרטי המאחד נקבה וזכר, א̤לה וגבר, גם זיכרון שמו של מלאך, שליח-אלוהים והמשגיח על האדם. המלאך גבריאל, שכולו אור לפי המסורת הנוצרית, הפך כאן למלאכית, גבריאלה, שנכנעה לכוחות החושך.

הזיקה הנוצרית נרמזת גם בקולאז' נוסף של מיכל נאמן מ- 1976, בו צילום משטרתי של פני גבריאלה (ראשה מעוך, נטול-עיניים ומוכתם בדם) מזווג עם המילה "גלג·לתה", המשלבת את מושג הגולגולת עם רמז לגולגותא – אתר צליבתו של ישו. גבריאלה כקדושה מעונה. עדיין באותו קולאז', מעל תצלום פני גבריאלה הודבק תצלום של ס̱פּר ערבי, תער בידו, כשהוא מספר שיערו של ילד. הסכין והערבי הפכו, בעל-כורחם, לדימוי של אימה. מיכל נאמן מביאה אותנו לאזורי סכנה. בעולם הדימויים של  נאמן, נוסיף, תער הוא "הסכינים של אדיפוס" (קולאז' מ- 1976): סכינו של אדיפוס שימש לעקירת עיניו.

בעבודת קולאז' אחרת, בשם "ריטוש כחול" (1975), הדביקה האמנית בשורה אופקית שלושה תצלומים בשחור-לבן: האחד, התצלום המשטרתי הנ"ל של גבריאלה; השני, ראשו של המשורר אורי צבי גרינברג (המתחרז-משהו עם "אינגרברג" של גבריאלה); והשלישי, תצלום הטרנסוויסט התל אביבי, זלמן-שושנה. אם כן, שלוש פיגורות מוקעות ומבוזות (אצ"ג, בבחינת המוקצה בחוגי השמאל ההגמוני דאז): הנרקומנית (גבריאלה), הזונה (שושי) והלאומן המשיחי המוחרם. משותף לשלושה השם הכפול, ואף משותפת דואליות של זכר-נקבה: הגבר(יאלה), הקוקסינל, ואצ"ג? –

"מיכל נאמן מרמזת על כפילות זכרית-נשית, שמצאה ביטויה המרכזי בשירי "הגָברוּת העולָה" (1926). עצם המילה "גברות" כוללת בתוכה זיקה נקבית לשונית (שלא לדבר על ה"גברת" המסתתרת במילה). אך, הקורא בשירים הנדונים אינו יכול שלא לחוות את הנשיות הרכה, ה"יהודית", ממנה מנסה המשורר להיחלץ, ובה בעת את מימד הנשיות האימהית השוכנת במעמקי נפשו."[1]  

האור הנרמז בשם "אורי" כבה בעקירת העיניים של גבריאלה. הכותרת "ריטוש כחול" מסמנת היא עצמה זהות כפולה וניגודית: ריטוש כשיסוע לגזרים וריטוש כתיקון מייפה של פגמי צילום. יתר על כן: אם ריטוש הגוף מעלה להכרתנו את הצבע האדום (דם), הרי שהריטוש בכחול, בעט (כפי שאכן "מרוטש" צילומה של גבריאלה באחד מציורי "ריטוש כחול", 1974, ראו לעיל), בורא את המתח הטעון של דם ודיו, גוף והכרה. למותר לציין, ריטוש בצבע כחול על תצלום שחור אין בכוחו לתקן ולהסתיר פגמים בצילום, אלא הוא מהווה קלקול "אלים" נוסף. מעין הצהרה על אי כוונה של האמנית "ליַפות", "לאַפּר" ולטשטש את השניות ה"סוטה". ועוד: האדום-כחול של הריטוש הכחול עשויים להתקשר בתודעתנו לאדום-כחול סוציאליסטי ולאומי – בין אם כדואליות של אצ"ג הצעיר והמבוגר ובין אם כדואליות של המשורר והתרבות הישראלית השלטת שלפני 1977.

אם אמנות חזותית מכוננת על המבט (כלומר, העיניים) ועל היופי, מיכל נאמן של 1976-1974 נוטלת אותנו אל מחוזות האופל, הזוועה, הפשע, השטן. ביצירתה דאז, השטניות גוברת על החסד האלוהי ושליחיו. המשיח ודובריו מודברים. העיניים, חלונות הנשמה, חושפות רוע, והמבט האלוהי אף הוא כבה. לא במקרה, סיפור קצר של מאלאפרטה האיטלקי, שאותו צטטה מ.נאמן בשלמותו ב- 2014, מספר על סלסלה ובה 20 ק"ג של עיני זכוכית.[2] אם כן, את העיניים המתות בציורי משה גרשוני משנות ה- 90 הקדימו העיניים העקורות והריקות בציורי מיכל נאמן. "העיניים שלי", רשמה בעיפרון ב- 1974 בראש נייר-מחברת בצורת עפעף וריסים של עין עצומה.  

"העיניים של המדינה" (תל אביב, 1974), "העין של המדינה" (הכינרת, 2006): עיני האמנית סנטו בעין הלאומית וייחסו לה עיוורון. גם השחור המשיך להאפיל את הלבן בציורי מ.נאמן ("Black Cat", "Film Noir" – שניהם ב- 2010). הפשע אף הוא המשיך לקסום ("The Simple art of Murder", 1997). בקולאז' נוסף בשם "ריטוש כחול" (1974) שודך התצלום המשטרתי של ראש-גבריאלה עם ראשה של האמנית הנתון בגרב-ניילון, כדרך שודדים. האמנית היא פושעת, מוקצית. בדומה לגבריאלה, גם פניה מעוותות, עיניה עצומות. היא הרואה העיוורת, או העיוורת הרואה. כמו המלך אדיפוס, כמו תרזיאס, הנביא העיוור. והרי לנו מפתח לפענוח שפת האמנות של מיכל נאמן: ככל שנעצם  המבט ואובדת העין, כן מתעצמת הידיעה, גוברת ההכרה. במאמרה המכונן של שרה ברייטברג מ- 1983, "העיניים של מיכל נאמן", קראנו:

"מן הסדרות האחרונות הולך ומתברר שהמסע לפענוח העולם הוא מסע פנימה, אל הנפש. […] העלאת דימוי העין כדימוי מרכזי יוצרת את הקשר הסופי ההכרחי בין הפנים והחוץ. העין הרואה (רואה במובן יודעת) את העולם היא גם זו המשקפת את הנפש. […] ביטויה הקיצוני של המשאלה 'לדעת את עצמך' מועלה בדימוי העין הגדולה המחוברת אל המוח ואל הלב הנושקים זה לזה."[3]


[1] גדעון עפרת, "אצ"ג אצל האמנות הישראלית", בתוך: "טקסט/ורות", ירושלים, 2017, עמ' 353.

[2] מיכל נאמן, "חתול שמן, לשון אדומה, מחשבה ירוקה, חלב לבן", גלריה גורדון, תל אביב, 2014, עמ' 89-88.

[3] שרה ברייטברג-סמל, "העיניים של מיכל נאמן", קטלוג תערוכת מיכל  נאמן 1983-1976, מוזיאון תל אביב, 1983, ללא מספרי עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s