החל משנת 1971 וכלה סמוך למותו ב- 1994 (בגיל 54), עיצב האמן האיטלקי, אלגיירי בואטי ((Boetti, סדרת שטיחי קיר שנארגו בקאבול שבאפגניסטן בידי אורגים מקומיים. מפת העולם שבה ועוצבה על שטיחים אלה, בהם הגיאוגרפיה הומרה בדגלים לאומיים של המדינות השונות (ישראל הייתה זעירה מדי לסימונה בדגל, מה גם שהמשטר הטאליבני לא הכיר בישראל). המפה הססגונית (ששינתה גווני-יסוד משטיח לשטיח) הקיפה עצמה בדימויי כתב בערבית ובאנגלית. סדרת "Mappe" (מפות) של בואטי הייתה מהביטויים האמנותיים המוקדמים של הגלובאליות, אף כי עדיין במונחים היסטוריים ליניאריים (שהפוסט-מודרנה תדיח תוך זמן קצר):
"למעשה, השטיחים הללו מתאריכים ומתעדים התפתחות היסטורית קווית-פרוגרסיבית. קדם לסדרת המפות הדפס שחור-לבן של מפת כל העולם, שעליו הדגיש האמן מדינות באמצעות צבעי-דגליהן. מאוחר יותר, ב- 1971, החל בואטי מזמין שטיחים שנארגו באפגניסטן והמייצגים פלאניספירות שיעודכנו מדי עת מבחינת הגבולות הלאומיים בהתאם לאירועים פוליטיים. כל פלאניספירה הייתה שונה מרעותה – עדות לתמורות בזמן של הגבולות וביטוי לגילויי כוח פוליטי. המפה האחרונה בסדרה, שנוצרה בפקיסטן בין 1993-1992, ייצגה פלאניספירה שלאחר נפילת חומר-ברלין וקריסת בריה"מ."[1]
דיאלוג אמנותי בין המערב לבין אפגניסטן זכור לנו גם בישראל עוד מעבודתו של עידו מיכאלי ב- 2012, "שטיח בנק-הפועלים":
"מהלך ההתפכחות וההתנערות הישראליות מההבטחה הציונית שבשטיחים (ה"בצלאלים") המוקדמים הגיע לשיאו ב- 2012 ב'שטיח בנק הפועלים', שאריגתו באפגניסטן בידי אורגים אפגניים הייתה פרי עיצובו ויוזמתו של עידו מיכאלי (ובתיווכו של סוחר שטיחים תל אביבי). שטיח הענק של מיכאלי הורכב כולו כרקמה צפופה של דימויים פרודיים על סמלי עזוז ציוניים בנושאי העמל וההתיישבות, ואשר עתה הועמדו בצל כוח הממון הבנקאי והאידיאלים החומרניים של החברה הישראלית החדשה."[2]
כמובן, שאריגת "שטיח בנק-הפועלים" בעבודת-יד בידי פועלים (אורגים) מהעולם השלישי, החריפה את האירוניה שבהאדרה-לכאורה של מוסד קפיטליסטי דוגמת "בנק-הפועלים".
מזה כעשור, שעידו מיכאלי מתגורר בקונטיקט שבארה"ב ועמל על ארבעה שטיחי-ענק בנושא "סנטרל פארק" הניו-יורקי, אשר גם הם נארגו באפגניסטן. "ערבסקות בוטניות", מגדיר מיכאלי את המיזם המרובע, המחולק לארבע עונות השנה וממזג את גווני הפארק לעונותיו עם גווני השטיח הפרסי המסורתי. פרטים טופוגראפיים מדוקדקים של הפארק – שביליו, גשריו, גניו השונים, בניינים סמוכים, פסלים וכו' – כולם מסוגננים בשטיחים, העתידים להיות מוצגים ב- 2023 במוזיאון תל אביב.
מבהיר האמן באתר-האינטרנט של שטיחי הפארק:
"האמנות שלי […] מבוססת על שיתופי-פעולה עם אומנים מסורתיים מסביב לעולם ומטפלת בשאלות של בין-תרבויות. […] בתור מי שנולד למשפחת מהגרים מצפון-עירק, גדלתי על קו-התפר בין זהויות הנמצאות בקונפליקט: התרבויות המזרחיות של משפחתי לעומת הסביבה המערבית בה התגוררנו. הקרע התרבותי גרם לי לגשר דרך-קבע בין קודים תרבותיים; חוויה שהועמקה אף יותר לפני עשור, שעה שבאתי לארה"ב והפכתי אני עצמי למהגר. המניע העיקרי שלי כאמן הוא התנגדות לסטריאוטיפים תרבותיים, גזעניים ופוליטיים וחיבור יחדיו של תפיסות-עולם מנוגדות. […] שיתופי פעולה הם הזמנה להביט דרך עיני האחר ולחפש את המשותף בינינו."[3]
נושאו של עידו מיכאלי בסדרת שטיחיו הנוכחיים היא "סנטרל פארק" הניו-יורקי, בבחינת נוף אידיאלי, גן-עדן זוטא (מושג ה- Pairidaeza הפרסי, הגן הפרסי הסגור כגן-עדן, Paradise, מצא ביטויו גם בשטיחים פרסיים לדורותיהם). אך, לא פחות מכן, הפארק הניו-יורקי כדימוי לאומי. כפי שניסח עידו מיכאלי במאמר נלווה למיזם השטיחים, שני מעצבי ה"סנטרל-פארק" ב- 1853 אימצו את האידיאה הרומנטית-אידילית האנגלית של ה"פיטורסקי" וביקשו ליצור מעין ארקדיה בטבורה של עיר. היה זה מאמץ לענות לאירופה, ל"עולם הישן", במופת טבע-תרבות של "העולם החדש", האמריקני, שהדיו יאותרו בציורי הנופים הנשגבים של "אסכולת האדסון" האמריקאית מהמאה ה- 19. אמריקה הקולוניאלית כ"עדן החדשה".
משקע פוסט-קולוניאלי נוכח אפוא בקווארטט השטיחים של עידו מיכאלי, שמבקשים לאחות בין אמריקה דהיום לבין התרבות האפגניסטנית כתרבות שנפלשה והוכתה קשות בידי כוחות זרים, בריה"מ תחילה, ארה"ב מאוחר יותר:
"הדימוי שלנו מאפגניסטן עוצב על-ידי המדיה, ובעיקר בהקשר למלחמה הארוכה של אמריקה שם. הנתיבים לתרבות האפגנית העתיקה נעלמו ובמקומם נותרו נרטיבים חד-צדיים ומעוררי אימה. […] שטיחי סנטרל-פארק הם סינתזה בין הנופים האידיאליים של שתי התרבויות (הפרסית והאמריקנית): הם יוצרים בסיס משותף המאפשר לנו לנווט במרחב האידיאלי של האחר."[4]
כאן נקודת-המפגש המסוימת (מסוימת בלבד) בין השטיחים האפגניים של בואטי לבין השטיחים האפגניים של מיכאלי: לשניהם נקודת-מבט גלובאלית המפגישה מערב ומזרח. שניהם מייצגים בשטיחיהם "מבט אלוהי" – מבט פלאניספירי על חמש יבשות כדור-הארץ (בואטי) לעומת מבט פלאניספירי על "סנטרל פארק" (מיכאלי). שניהם מאמצים עמדה מורליסטית-אוטופית, שעה שמטמיעים במרומז ביקורת על סמליות לאומנית פיקטיבית (דגלים, "עדן החדשה") המזינה אלימות (מלחמות) ועוינות.
[1] Arthur C. Danto & Demetrio paparoni, Art and History, Columbia University Press, New-York, 2022, p. XLVII.
[2] גדעון עפרת, "השטיחים הכבושים", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 19 בפברואר 2014.
[3] Central Park Carpets, תרגום: המחבר.
[4] שם.
המחסן של גדעון עפרת 