קטגוריות
Uncategorized

אמנות איננה מפגש חברתי

באיחור של 24 שנים קניתי את ספרו של ניקולא בּוּריו̇, "אסתטיקה התייחסותית" (המונח המקובל יותר הוא – "השתתפותית").[1] כידוע, זהו ספר מדובר למדי, המשמש כמעין תנ"ך בעבור אמני "האמנות ההשתתפותית". והגם שהמסר מוכר לי היטב עוד מאז הולדתו ב- 1998, והגם שמאז ומתמיד חשתי מנוכר כלפיו, ראיתי לעצמי חובה אינטלקטואלית לקראו "על בוריו", תרתי משמע.

את השורות הבאות סימנתי לעצמי בספר בבחינת תמציתו:

"אפשרותה של אמנות התייחסותית (אמנות הרואה את האופק העיוני שלה באינטראקציות אנושיות ובהקשר החברתי, יותר מאשר באישורו של חלל סמלי פרטי ועצמאי) מורה על מהפך רדיקאלי בתכליות האסתטיות, התרבותיות והפוליטיות שנוסחו באמנות המודרנית. […] התפתחות זו נובעת במהותה מהולדתה של תרבות אורבאנית כלל-עולמית, ומהרחבת מודל עירוני זה לכלל תופעות התרבות, פחות או יותר. צמיחת ערים ומטרופולינים עם תום מלחמת-העולם השנייה, העניקה דחיפה עצומה לחליפין חברתיים, אך גם לניידות אינדיבידואלית […]. התפתחות תפקודן של יצירות אמנות […] מוכיחה אורבניזציה גוברת של החוויה האמנותית. […] לא עוד ניתן לראות ביצירה בת-זמננו כחלל שחוצים אותו […]. כי, מעתה, תוצג היצירה בבחינת משך-זמן שחיים אותו, בדומה לפתיחת שיחה בלתי-מוגבלת. 'מצב של מפגש שנכפה על בני-אדם', אם לנקוט בביטוי של אלתוסר. […] צורת אמנות, בה מעוצב המצע באמצעות אינטר-סובייקטיביות הרואה בהיות-יחדיו את נושאה המרכזי, ה'מפגש' […]. אמנות היא מקום המייצר חברתיות ספציפית. […] אמנות היא מצב של מפגש."[2]

וכבר בשלב זה של סימון שורות נבחרות, אני תופש את עומק הפער ביני לבין "האסתטיקה ההתייחסותית": שכן, איני מאמין ואיני מעוניין באמנות כמפגש חברתי. אף להפך: כל ענייני באמנות הוא רק במפגש פרטי מאד, אישי מאד, אינטימי מאד, מונולוגי.

אבהיר: תערוכה היא הזמנה חברתית, כמובן. מופעי תיאטרון, מחול, מיצג, הקרנות קולנועיות – כולם מזמנים יחד ציבור. אך, שעה (כלומר, דקה) שאני עומד מול ציור או פסל או צילום וכו', ולידי ניצבים כך וכך צופים מזדמנים נוספים, ביני  לבינם לא מתקיים שום דיאלוג, וגם אין לי צורך ועניין בשום דיאלוג איתם. הן, לא באתי לפגוש אותם.

הפגישה שלי שונה: היא מבקשת את האחר הנעדר, זה החבוי בסוד היצירה וממתין לי לחלצו. מיהו האחר הזה? לבטח, לא האמן. שאותו, הרי, לא אפגוש לעולם ביצירה. לכל היותר, בכוחי לשער השערות באשר לזהותו, כוונותיו, אישיותו, אבל לא הרבה יותר. בעצם, ככל שאעמיק ביצירה שנגדי, לא באדם אחר אפגוש, אלא בתבנית משמעות, אשר, אם היא בכלל ביטוי לאדם כלשהו, הרי שהאדם הזה הוא…אני. ליאו טולסטוי סבר שאמנות היא העברת רגשות בין אמן לצופה, מין רגע של אחווה לקראת אחווה כוללת בין בני-אדם. אך, לא: איני חווה ביצירה את הרגש של האמן, כי אם יוצק ליצירה ו/או מבטא באמצעותה את רגשותיי שלי. גם סארטר, אם יורשה לי, לא דייק כשהגדיר את האמנות כמפגש של חירויות. מימוש חירותי בחוויית היצירה שונה ממימוש החירות של האמן היוצר את היצירה. לכל היותר, שדה-האמנות הוא שדה החירות שלי, שהוא נפרד ונבדל משדה-החירות של זולתי.

כי האמנות היא אופן של פגישה מחודשת עם עצמי, אך בדרגה עשירה יותר ("גבוהה" יותר, במונחים היגליאניים). אמנות, בשורש מהותה, היא חוויה אגוצנטרית, של אמן ושל צופה. אמן הוא אדם המאפשר לי לחוות את עצמי, לדעת את עצמי ולשנות את עצמי. התבוננות ביצירת אמנות מפעילה ומעוררת בי את כושר ההבחנה, הרגישות, החושיות, היצריות, הדמיון, התבונה… ואפילו – את כושר החמלה, הסובלנות, הסולידריות, קבלת האחר…

סתירה? לא, כי גם בחוויה האמנותית של הכרת האחר ברמת החמלה, הסולידריות וכו', עודני פוגש את עצמי, מכיר את עצמי, אולי משנה במעט את עצמי.

כזו היא גם חוויית הצופים במופעים, כאשר הוא או היא יושבים באולם. חווייתם אינה "השתתפותית", כי אם אינדיבידואלית, פרטית עד תום. החושך באולם אף הוא תומך בפרטיות זו.

מה יש לדבר: פגישות הן דבר חשוב. מעורבות חברתית היא דבר חשוב. האדם הוא חיה חברתית, לימד אותנו אריסטו. ברור. אך, האם אמנות היא מרחב חברתי? רק לכאורה. כי האמנות נידונה להתנסות פרטית. אפילו אמנות פוליטית נחווית על-ידי כפרט, שהוא מושא לגיוס חברתי.

לכן, "האסתטיקה ההתייחסותית" של בוריו אינה מעניינת אותי, בה במידה שמה שקרוי "אמנות השתתפותית" – ארוחות משותפות, פעילות קומונאלית, אמנות קהילתית וכיו"ב – בכל אלה אין לי כל עניין, הגם שאני  מכיר בערכן האחר, החוץ אמנותי.

אין ספק: האמנות חייבת רבות להתפתחות האורבאנית והיא חלק מהווייתה. אך, אמנות היא מבעו של היחיד, האמן או הצופה. ובניגוד לדעת בוריו, חלל האמנות הוא, אכן, "חלל סמלי פרטי ועצמאי".


[1] Nicolas Bourriaud, Relational Aesthetics, Les Presses du Réel, Paris, 2002.

[2] שם, עמ' 18-14.

[3] ראו באתר המרשתת הנוכחי: "לשכוח את עולם האמנות", 20 בינואר  2018.

[4] Robert C. Morgan,the End of the Artworld, allworth Press, New-York, 1998, p.4.

[5] שם, עמ' 6.

[6] שם, עמ' 9-8.

[7] שם, עמ' 7.

[8] שם, עמ' 8.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s