קטגוריות
Uncategorized

האסתטיקה של השעמום

מאמר לראש-השנה

השעמום הוא המוות שבחיינו; לבטח בחיינו המודרניים, חיי השפע והטכנולוגיה המערביים. לצד החרדה, אבחן מרטין היידגר את השעמום ((Langeweile כמצבנו הקיומי, תחושת הריק בבחינת אמת קיומית אלמנטארית שראוי לנו להתייצב מולה פנים-אל-פנים. אך, מה אנו עושים לאורך חלק ניכר מאד מחיינו, כשאנחנו ערים (דהיינו, כאשר לא ברחנו אל השינה מפני השעמום)? אנחנו נסים מפני השעמום: טלביזייה, אינטרנט, פייסבוק, ספרים, משחקים, מוזיקה, קולנוע, מסעדות, פורנו… וכן, אמנות.

אלא, שכל בריחה משעמום עלולה לשעמם היא עצמה: ספר (או מאמר…) עלול לשעמם, טלביזיה עלולה לשעמם, מסעדה עלולה לשעמם, קניונים תמיד משעממים, אפילו פורנו סופו לשעמם. והאמנות? כן, גם היא יודעת לשעמם. הנה כי כן, מפלצת השעמום אורבת לנו ללא לאות ותובעת מאיתנו הזנתה ללא-הרף ב"עניין", לבל תטרוף אותנו. 

בתחומי האמנות, זכורות יצירות שבאות הישר אל לב השעמום ועושות ממנו מטעמים: צ'כוב היה רב-אמן בתחום זה, כאשר כונן את מחזותיו על שיחות של לא-כלום, בין לגימת תה אחת לרעותה ובין "אתנחתאות" (משמע, שתיקות) ארוכות. אלא, שגדולתו של צ'כוב הייתה בהפיכת השעמום הקיומי לטראגי-קומדיה מכמירה ומענגת. דהיינו – לא משעממת. כמובן, סמואל בקט היה גאון בהקשר זה. יונסקו הפך לפארסה אבסורדית את שיחת הבלה-בלה בין בני-הזוג סמית ובין בני-הזוג מרטין ב"הזמרת בעלת הקרחת".  

אלא, שהמודרנה זיהתה את השעמום לא רק כסממן קיומי, אלא גם כעיקרון אסתטי מהותי. כך, באמנות החזותית, יש שאיתרו את עיקרון השעמום כבר בציורי פול סזאן. בפרק קצר בשם "השעמום של סזאן" (בספרו מ – 1998, "קץ עולם האמנות") טען רוברט מורגן כדלקמן:

"מה שברצוני לטעון – תוך סיכון שאהיה בלתי מובן – הוא, שמה שהופך את סזאן  לאמן גדול הוא השעמום שלו. או, מוטב: השעמום שלנו בהתייחס לחוסר העניין שלו. […] סזאן חוזר וחוזר. המוטיבים שלו שבים וחוזרים עד בלי די. ניתן להסיק, שהוא פחות מעוניין במוטיב עצמו ויותר מעוניין באקט התפישה המתקיים בתוך אקט הציור. […] החזרה על המוטיב הופכת לו חשובה לבחינת […] הביטחון שלו באשר למה שהוא רואה. […] (יש) להיכנס לחוויית השעמום עד לנקודה בה  – כדברי הקומפוזיטור ג'והן  קייג' – השעמום הופך למעניין. בציור של סזאן, השעמום הופך מעניין."[1]

אך, הברית הגדולה באמת בין אמנות ושעמום נכרתה באמנות המינימליסטית, שהיא "משעממת" בהגדרה (Less is bore""). מינימליסט  ישראלי נודע הצהיר פעם באוזניי, לא בלי שמץ של גאווה: "אני עושה אמנות משעממת!". השעמום של המינימליזם: מונו-כרום (אפור, לבן, שחור), צורת יסוד, מונוטוניות, היעדר מורכבות (לכאורה), ריק. ציור של רוברט ריימן – ריבוע לבן – הוא ציור "משעמם"; ריבוע שחור של מאלביץ – "משעמם"; סדרת תיבות זהות של דונלד ג'אד – "משעממת"; מקבץ אריחים זהים של קרל אנדרה – "משעמם"; אגנס מרטין "משעממת" ב"גריד". כלומר, כל היצירות הללו ודומותיהן מבקשות אחר השעמום החזותי, אך בה בעת, תובעות מאיתנו את המאמץ לדלות מתוכן את העניין הסמוי מן העין. זוהי האסתטיקה של השעמום, שמטבעה היא אקסקלוסיבית, אנינת טעם, פיינשמעקערית, אף מתנשאת כלשהי. וזהו הרגע בו כדאי לנו לעיין במאמר מ- 1966 של הרולד רוזנברג, "וירטואוזים של שעמום". רוזנברג, להזכירנו, הוא מי שמזוהה יותר מכל עם "ציור הפעולה" האמריקני, ובהתאם, תגובתו ה"אמביוולנטית" לגל-הנגד  המינימליסטי, ה"משעמם". להלן תרגום חלק ניכר ממאמרו:

"במפגש ראשון, יצירות מופת של המאה הנוכחית סביר שיעייפו את הקורא ואת הצופה יותר מאשר יפתו אותו. לא שג'ויס או שטיין, שנברג או וארֶז, מונדריאן או פולוק התכוונו אי-פעם לשעמם את קהלם. […].

"לאחרונה, על  כל פנים, זוכה האסתטיקה של השעמום ליוקרה בכל האמנויות בתור גישה מתקדמת מכל. הלאות הפכה ליעד, או לאפקט מחושב (דוגמת הקומפוזיציות של ג'והן קייג', או סרטי 'המחתרת' באורכן הבלתי-נגמר ובגולמנות תוצרת-בית), או כתוצאה בלתי-נמנעת מהסילוק במתכוון של כל איכויות העשויות לעורר את הנפש, את החושים, או את הדמיון […].

"מאז ומתמיד, האמנות נטלה את הסיכון של היותה משעממת בעבור אנשים מסוימים […]. מה שמיוחד באמנות זמננו הוא, שהשעמום לא עוד נותר כאפשרות מקרית: היצירות החדשות מתעקשות על אפרוריותן הגמורה. כיום, האמן עצמו, ולא  עוד מבקר עוין כלשהו, הוא שמדגיש את אי-נוכחותם ביצירה של תובנה, רגש או אסוציאציה, שעשויים היו לעשות את היצירה למעניינת. […] האסתטיקה של השעמום וטיהור יצירת האמנות מאיכות הם תולדת ספרות הניכור, שהציפה את התרבות המערבית למחרת מלחמת-העולם השנייה.[…] דומה, שהקהל משתעמם עד להכרה האמת המרה – זו של האמת האוניברסאלית. ה- ennui (שעמום) הוא סימן לאמת פילוסופית עמוקה ותובנה על העולם המודרני.

"…בטהרנותה, האמנות המשעממת מזוהה עם אמנות 'טהורה', אמנות […] הקיימת רק בתוך ולמען עצמה. […] מושג היופי הומר במושג הריק. וירטואוז השעמום הוא ניאו-אסתטיקן שלא איכפת לו דבר מלבד אמנות […]. באמצעות בניית חיץ של אי-הבנה בין אלה שיודעים לבין שאר בני-האדם, הציור או המופע המשעממים משמשים לחיזוק האחדות הפנימית של אי-אלו קבוצות טעם, מין ואידיאולוגיה שמרכיבות את עולם האמנויות. […] האסתטיקה של השעמום אינה אפשרית מבלי פריחתה האדירה של כתיבת ביקורת ופרשנות. […] המצב האידיאלי, מנקודת מבטם שם המבקרים החדשים, היא היעלמות מוחלטת של יצירות אמנות כך שתישאר רק פרשנות ביקורתית…"[2]

שאלה: האם השעמום הוא תכונה אובייקטיבית של מושא, או שמא אנו הם אלה שנושאים את מטען השעמום אל העולם? כמובן, שהשעמום הוא בנפש המתבונן. אך, כיצד לא נהייה רדופים על-ידי אימת השעמום שעה שהעולם סביבנו סוחט עד תום את כושר הסקרנות שלנו באמצעות מתקפות סביבתיות רב-חושיות ובלתי-פוסקות של גירויים?! וכיצד לא נהייה רדופים על-ידי פחד השעמום בעידן של שפע פנאי?! ומהו פנאי אם לא זמן, עצם הזמן המאוים ממהותו על-ידי מפלצת השעמום?!


[1] Robert C. Morgan, The End of the Artworld, Allworth Press, New-Yotk, 1998, p.52.

[2] Harold Rosenberg, "Virtuosos of Boredom", Vogue, Vol.147 (September 1966). Reprinted in: Harold Rosenberg, Discovering the Present, Chicago University Press, Chicago & London, 1973, pp.119-123.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s