קטגוריות
Uncategorized

כד קטן

שיעור מאלף: רוברטה סמית, מבקרת-האמנות הוותיקה והמוערכת של "ניו-יורק-טיימס", מפרסמת כתבת-ביקורת ארוכה על כדי קראמיקה של דייויד דרייק, עבד שחור בדרום-קרוליינה במחצית המאה ה- 19. הכדים מוצגים ב"מטרופולין" בתערוכה בשם "הקשיבו לי עכשיו". כשהיא מתייחסת לאחד הכדים, לכאורה – כד לא מרשים במיוחד מ- 1858, כותבת המבקרת:

"כד-אחסון מחרס שניתן לאבחנו כאחד הפְסלים הדגולים של אמריקה במאה ה- 19."

קראו שנית:

"כד-אחסון מחרס שניתן לאבחנו כאחד הפסלים הדגולים של אמריקה במאה ה- 19."

לא להאמין, אה? כנראה, שצריך אדם להגיע עד לניו-יורק בכדי להיווכח באומץ הביקורתי למקד את תשומת-הלב האמנותית במושא קדרות פשוט, שלא היית מתעכב עליו ולו לרגע, ולהכתירו כיצירת אמנות מופתית של מאה אמריקאית תמימה. מי ממבקרינו היה מהין לעשות כדבר הזה?! מי היה נכון להרחיב את מושג הפיסול עד לכלי קדרות צנוע?! מי היה מעז להמליך כד חום שמנמן על המוני הפסלים הניאו-קלאסיים שנוצרו בארה"ב לאורך המאה ה- 19?!

יש בי אהבה גדולה לקרמיקה – לקדרות ולפיסול קראמי גם יחד. יש לנו בישראל מסורת מפוארת של יצירה קראמית מודרנית, החל בהדוויג גרוסמן, חוה סמואל, חנה צונץ-חרג, ושאר האימהות היקיות של המדיום משנות ה- 30 של המאה ה- 20.[1] זה עתה ראה אור ספרי על הצייר אהרון כהנא, שיצר במחצית שנות ה- 50 (ביחד עם רעייתו, מידה) קדרות "ארכיאולוגיסטית" יוצאת מן הכלל. הצייר, דוד בן-שאול, יצר בקרמיקה פסלי חיות מופלאים. אני גם זוכר את קדרות-האבל המרגשת של משה גרשוני. וטרם כתבתי גדולה עוגן, ציונה שמשי, לידיה זבצקי ועוד, שהעמידו ב"בצלאל" דורות על דורות של קרמיקאיות וקרמיקאים מצוינים: טליה טוקטלי, עירית אבא, אודי אבן וכו'. ובתי-החרושת "לפיד" ו"נעמן" ועוד ועוד. "בית בנימיני" בדרום-תל אביב הוא מקדש-מעט ליצירתיות השופעת בתחום מדיומי זה. ועוד נזכיר: מבחר מהשפע הקראמי הישראלי הוצג לא מכבר במוזיאון הרצליה. ומוז"א, ייאמר לזכותו, מחויב היסטורית למדיום.

וחרף כל הטוב הזה, מה נדיר לפגוש בתערוכת קראמיקה ישראלית במוזיאון תל אביב, למשל. אני מתכוון: תערוכה באולם מרכזי; אני מתכוון תערוכה של אמנית או אמן קראמיקה בפרישת רוחב ועומק, במחויבות אידיאית של האוצר(ת), תערוכה מושקעת, מלווה ביח"צ נדיב. אין סיכוי, רייטינג ציבורי נמוך מדי. ככלל, מדיום הקראמיקה טרם זכה אצלנו לשוויון מעמדי עם המדיומים החזותיים האחרים.

אני חוזר אל רוברטה  סמית. מה שמושך אותה יותר מכל בכלי הקדרות של דייויד דרייק הם חתימתו האישית וה"שירים" שחרט על הדפנות, וזאת בתקופה בה אסרו על עבדים לכתוב, ואף קצצו אצבעותיהם כעונש על הפרת האיסור. לא ממש שירים: יותר תיאור תמציתי של הכלי ותכליתו, ואולי איזשהו משפט אישי לפעמים. מסתבר, אגב, שעבדים התמחו לא-מעט בקדרות, מה שמוצג בהרחבה בתערוכה הנדונה ב"מטרופולין", בה הכדים של דרייק הם רק חלק מהתצוגה. על כמה ממגרעות התערוכה עומדת המבקרת, אך את ביקורתה היא מסיימת בתרועה לדרייק:

"התערוכה הזו היא מתנה. היא מפגישה את דרייק, אמן גדול, עם קהל רחב, ממליכה אותו כגיבור של קראמיקה ואמנות בנות-זמנו וכדוגמא אדירה ((formidable למסורת אוניברסאלית-כמעט של כדי-אחסון לאורך הדורות."

מתי יזכו אצלנו אמני קרמיקה, שלא לומר קדרים, לחיבוק מסוג זה? מתי נזכה לכך, שמי מאוצרינו/אוצרותינו ישדרג/תשדרג את המדיום הנהדר הזה לליגה הלאומית של האמנות הישראלית? מתי נעז להציב כד קרמיקה בשורה אחת עם פסלי מלניקוב, דנציגר, י.שמי, קרוון, תומרקין, קדישמן וכו'?

אותי מאמרה של רוברטה סמית מנער. ואתכם?

*

מסקנה בעקבות מסע מפרך ומשעמם בגלריה של צ'לסי: על שתי תערוכות חשובות וחזקות מאד אסור, בשום פנים ואופן, לוותר: האחת, ב- Pace – תצוגה מוזיאלית נפלאה של ציורים ואסמבלאז'ים משנותיו האחרונות של  אנטוניו טאפייס (2012-1923). האמן הספרדי הדגול הזה נותר עד הרגע האחרון צעיר  – נועז ווירטואוז –  באמנותו. תערוכה שנייה היא זו המוצגת ב"דיוויד צְוֶורנר" – עוד תערוכה מוזיאלית וכובשת-לב, רטרוספקטיבה מקפת של הצלמת דיאן ארבּוּס. שתי התערוכות הללו מצדיקות את המסלול המתיש לאורך רחובות צ'לסי ומאזנות במשהו את הרושם הכללי של מצב האמנות בעיר. אגב, ב"גאגוזיאן", הגלריה המוזיאונית הגדולה והחשובה בצ'לסי, תערוכתו של אוּרְס פישר השוויצרי הותירה אותי אדיש מול אינספור הדימויים הפרוזאיים הבו-זמניים המוקרנים בצפיפות על קיר ענק – מתקפה חזותית אולטרה-פלורלית של המוני מושאי יומיומיים שאינה מתעלה על חוויית המולטי-דימויים המוקרנים ב"טיים-סקוור". אבל, חללי התצוגה, הו – חללי התצוגה!!

שלא נאבד פרופורציות: עדיין, אתה יכול להיכנס ל- Moma ולהתמוגג מ"נער וסוס" של פיקאסו, 1906-1905, או מאולם שכולו מאטיס, או מאולם שכולו בראנקוזי וכו' (הרבה פחות תתמוגג מאגף האמנות העכשווית שמאז 1980: הרושם הוא, ש- Moma, המחויבת ל- modern, אינה יודעת מה לעשות עם ה- contemporary); ועדיין אתה יכול לקפוץ ל"מטרופולין" ולטעום  מדיוקנאות פאיוּם המצריים, או מהוויטראז'ים האמריקניים של "טיפאניס", וכו'; ועדיין אתה יכול להציץ ב"פריק" בציור נהדר של ורמיר, ועוד ועוד. ובמילים פשוטות: ניו-יורק עודנה ניו-יורק גם כשאינה בשיאה.


[1] ראו באתר-המרשתת הנוכחי מאמר על "ראשית הקרמיקה בישראל 1962-1932", טקסט שליווה ב- 1991 תערוכה מקפת בבית-האמנים בירושלים ובמוזיאון הרצליה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s