קטגוריות
Uncategorized

שקיעה

אעיז ואומר: ניו-יורק כבויה. השדרות לא מה שהיו פעם – סואנים באמביציה ושיק יאפיים; ה"ווילג' אינו חוגג סטודנטיאליות עליזה; ה"ניו-יורק-טיימס" מדווח על מסבאות שנסגרות לקרא חצות, שהעיר הפכה ל"עיר עם הפסקה". החנויות, במידה שאינן נטושות ומשוועות לשוכרים, לא עוד מדהימות בעיצובן (אפילו "פראדה", שהייתה מיצב אמנותי מרהיב וחנות בגדים נועזת, אפילו היא לבשה "סתם"); בבתי  המותגים הגדולים לא עוד תפגוש בביגוד שיעורר את התפעלותך – לא ב"ראלף לורן", לא ב""Comme des Garcons לא ב"ברגדורף גודמן"; הקומות העליונות של "סאקס-פיפת-אבניו" גם הן איבדו מקסמן; אף המוניות הצהובות, שצבעו בעבר את העיר – אף הן מעטות מתמיד ונכנעו ל- Uber; ב"סטרנד" וב"בארנס אנד נובל" לא עוד תמצא ספרים חדשים שיעוררו את סקרנותך – לא באגף האמנות ולא באגף הפילוסופיה; "סוהו" לא עוד "מדליק". שקיעה.

אומרים, ניו-יורק משתקמת אט-אט מהקורונה, אך ההשתקמות איטית-איטית, בקושי מורגשת. הדבר האחד בעיר שעודנו חי, ער, תוסס הוא התור הארוך המשתרך בפתח "Apple" לרגל האייפון החדש, ובעיקר – המסעדות: אינספור מסעדות, המוני סועדים. כמו היה האוכל הנחמה האחרונה. אנחנו מכירים את זה מישראל, הלא כן?

והאמנות, תשאלו? האמנות כמוה כעיר: כבויה. כלומר, לאדם שכבר ידע היטב את ה"מטרופולין", ה- Moma, "ניו מיוזיאום", "פריק", "גוגנהיים", "וויטני", "המוזיאון היהודי", וכמובן – הגלריות בצ'לסי – לאדם הזה אין מצפים כאן גירויים של ממש, לא שום תערוכה מפתה באמת: ה- Moma, לבד מתערוכת צילום של וולפגנג טילמנס ומיצב מילולי ענק של ברברה קרוגר, חוזר ומעלה גירה את המודרניזם אף כי בתוספת אופנתית של אולם המוקדש לשכונת הארלם ואולם המוקדש למאבקים אתניים בארה"ב); "המוזיאון היהודי" חוזר אל ימי הזוהר של 1964-1962 (שנים שכבר כה מוצו באינספור תערוכות); "גוגנהיים" מציג את אוספיו המוכרים; ב"וויטני" עדיין הביאנאלה שכה התאכזבת ממנה באפריל האחרון; ב"ניו מיוזיאום" עוד ועוד תערוכות זהותניות  של מיעוטים אתניים, מהסוג שכבר נקעה הנפש… על הגלריות בצ'לסי נדבר בפעם הבאה.

ובקולנוע? זכית שהוזמנת להקרנה של "הפייגלמנים" – סרטו החדש של סטיבן ספילברג. איזו נפילה! אתה ממש חש מבוכה בעבור הבמאי והמפיק הנודע, שמתגלה בסרטו האוטוביוגרפי כקלישאתי, סנטימנטלי ו…משעמם. חמור מכל: הקיטש היהודי הזה מתמשך ומתמשך ואינו נגמר לעולם. למחרת, אחר-הצהריים, אתה הולך לחזות בהצגת מחזהו האחרון של טום סטופארד, מחזאי כביר לכל הדעות, ואתה צונח לבולען שלא ציפית לו: שוב, מנת-יתר של אידישקייט: מחזהו, "ליאופולד שטאט" (השכונה היהודית בווינה), כמו הוזמן מטעם "יד ושם": הסיפור הכה-לעוס על משפחה יהודית מתבוללת בין ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים לבין ה"אנשלוס" ואושוויץ. אתה יושב ואינך מאמין: הזהו סטופארד?! או, שמא, שוב, ספילברג הוא-הוא זה שכתב וביים את ההצגה הבנאלית ובלתי-מתוחכמת-בעליל הזו על יהודים, אנטישמיות, נאצים וכו'. ב"גוגל" אתה מגלה, שסטופארד הוא יהודי. לא ידעת.

נחזור ל"ניו-יורק-טיימס": פה מתנבאים על החמרה קשה של הבורסה: "הכאב רק מתחיל", מודיעה הכותרת. מדור האמנויות עוסק כמעט כולו בתיאטרון, מחול ומוזיקה, ומעט מאד באמנות חזותית. וכשזו נוכחת, עניינה הכמעט-קבוע מתמקד בתרבות מיעוטים: אמנות של שחורים, מכסיקנים וכו'. גם בחזית ה"מטרופולין" הוצבו השבוע ארבעה פסלים מוזהבים של אמן מגיניאה, אלתורים חזותיים על מוצגים מאוסף המוזיאון, שמשותפת להם ביקורת על מורשת התרבות הלבנה, האירופית. לאונרדו, מיכלאנג'לו  ורמברנדט תחת מתקפה.

בפינת השדרה החמישית ורחוב 60 הוצב פסל עצום-מידות של אמנית הודית, בארטי חֶר (או קֶר), דמותה של אם מיתית גדולה הנושאת המוני ראשים על חזה. כאילו מייחלת ניו-יורק לגאולה תרבותית מהפריפריות.

מעולם לא נכרך מצב האמנות עם מצב העיר, כפי שנכרך בניו-יורק של ימים אלה. בתל אביב, חרף המכות התחבורתיות והחורבן הסביבתי, ספק אם אנו חשים בגורל האנלוגי הזה. כאן אני חש בו היטב. רק בסנטרל-פארק, בכיכר-וושינגטון ובשאר גני העיר אני עוד קולט חיוניות של צעירים ויצירתיות. כאילו הטבע גבר על העיר, למרות שאפילו הסנאים כמעט שנעלמו מהדשאים.

אבל, אם ההסבר לכיבוי העירוני  הוא, במידה רבה, הסבר מסחרי-פיננסי (המעבר המאסיבי לצריכה באמצעות אינטרנט, ובהתאם, צמצום הצריכה מחנויות), הרי שההסבר לכיבוי האמנותי אינו יכול להיות מסחרי-פיננסי, גם כשהכסף משחק בזירת האמנות כפי שלא שיחק מעולם. לא ההתרבות הגלובאלית והתחזקות ירידי האמנות – לא הן יסבירו את השקיעה בגלריות ובמוזיאונים. גם הקורונה לא תסביר אותה, שהרי המשבר האמנותי החל קודם להתפרצות המגפה. אפילו מושג "רוח-הזמן" לא יסביר את האנלוגיה בין מצב העיר למצב האמנות, שכן המושג הזה אינו אלא שם אחר לאנלוגיה.

מקור הרפיון הדואלי חידתי. אולי, זהו דכדוך של המאה ה- 21 שלאחר המאניה המודרנית לאורך המאה ה- 20. אולי הגירות-הענק שערערו את ועל ההגמוניה המערבית, משהו שעשוי להזכיר במשהו את הגירות השבטים הוויזיגוטים וההונים (וחלילה לנו לומר "הברברים") לאירופה הרומית, הללו שכוננו את "נבילת ימי-הביניים", כשם ספרו של יוהן הויזינחה. ואולי, עסקינן בשתי שקיעות שונות – של תרבות-עיר ושל אמנות – שנפגשו בדרך-מקרה.

איני יודע. השקיעה נוצרת את סודה.

אבל, אסיים בנימה חיובית: מימי האוקיאנוס טרם גאו והציפו את דרום-מנהטן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s