קטגוריות
Uncategorized

כתם

זכורה לי עבודה מצוינת של דורון רבינא מ- 2003: צילום של חולצת-גבר ועליה כתם-דיו זעיר על כיס-שמאל. חולצת התכלת הבהירה מגוהצת, מכופתרת ומקופלת, עט כדורי תחוב בכיס, ומתחתיו –  הכתם, אוי, כתם שחור. בגרסה נוספת מ- 2011, חולצת-גבר בגוון תכלת (הפעם, נטולת כיסים) – מגוהצת, מכופתרת ומקופלת היטב, קצה שרוול-שמאל מגיח מקופל מעל ומגלה חפת, ושוב – בגובה החזה – הכתם, אוי, כתם כחול כהה. דורון רבינא מחבב כתמים: בעבודה אחרת שלו מככב כתם-זעה על חולצה בבית-השחי.

הכתמים הללו מעצבנים אותנו: הם פרובוקטיביים, הם מהווים פיגועים אסתטיים בשלמות הנקייה, בטוהר, בסדר-וניקיון הבורגניים; אך, בזכותם, צומחת לעינינו יצירת אמנות האומרת: אין שלמות אסתטית מבלעדי פגם; ואין תרבות מבלי הכוח האנרכי.

כתם: אין אמנות חזותית בלי כתם. צייר הוא איש מכתים. אפילו זרם אמנותי שלם התנאה בכתמים: הטאשיזם (tache – כתם), אותה מגמת הפשטה צרפתית משנות ה- 50, שהותירה חותמה גם על האמנות הישראלית המופשטת. לא פחות מכן, אקוורליסטים יודעים: הכתם המימי עושה את הציור.

מה הן תכונות הכתם? ראשית, לעולם אין הוא קווי; שנית, (עפ"ר) הוא נוזלי; שלישית, הוא אמורפי; רביעית, הוא שטוח ו(עפ"ר) מונוכרומי; וחמישית – הוא רע: הוא מקלקל, מלכלך, פוגע, מזיק, אף ממאיר, כשגדל, חלילה, על עורנו. את הזדקנותנו אנו מודדים בכתמי גיל. רק האירוניה של השפה העברית יכולה הייתה לאחד את "כתם" עם זהב (בתנ"ך, "כתם" הוא אך ורק זהב. מנגד, אנחנו זוכרים את השרשור העברי: זהב-דהב-צהב-צואה). "כתם בל-יימחה", אנחנו אומרים על עוול, פשע, חטא כבד.

כתם-דמו של רבין על דף "שיר השלום" הוא זיכרון אחד. כתם-הדיו הזועם שהותיר מרטין לותר על קיר הקתדרלה בווירטנברג, 1522, הוא זיכרון שני, שמקשרנו באחת עם ציורים של יונתן הירשפלד בנושא.[1] כתמי לידה בציורי מיכל נאמן הם זיכרון שלישי [בתצלום לעיל, "כתם לידה" (בצורת כינרת, מחוז ילדותה של האמנית) הומר ב"כתם לדה", ברמז למיתוס לדה והברבור].[2] כתם אדום על בד קטן של לאה ניקל [תצלום לעיל] הוא זיכרון רביעי.

מיכל נאמן, כתם לדה, 2006 בקירוב


לאה ניקל, ללא כותרת, שנות ה- 70

דומה, שהאמנות היא שדה-הרהביליטציה של הכתם. באמנות הופך "הכתם הרע" ל"כתם טוב". אין "כתם רע" באמנות: אותה טיפת דיו "שערורייתית" על חולצתו של דורון רבינא הופכת באחת לטיפות פיוטיות שמטפטף גרשוני באקוורלים האחרונים שלו. שלא לומר: "הכתם הרע" בעבודה הנדונה של רבינא הוא כתם אמנותי "טוב". וראו, הפלא-ופלא: הלן פרנקטהלר האמריקנית  "מכתימה" כתמים גדולים, שקופים פחות או יותר, על בדיה וזוכה לתשואותינו; קרל אפל ההולנדי מטיח כתמי צבע דשנים על בד ואנחנו נהנים; וו̇לס הגרמני משרבט כתמים "פרועים" על בד – ואנו מרוצים. וכידוע, אמנים רבים אף מקפידים "ללכלך" את הנייר והבד המצוירים והרשומים בבחינת סימון תהליכי יצירה ספונטניים.[3]

כיצד זה? כיצד מתרחש הפלא הזה של זיכוך "הכתם הרע"? התשובה ברורה: מאחורי הכתם האמנותי נמצאת כוונה (מראש או בדיעבד). ברגע בו הכתים האמן את הנייר או הבד – הוא הצהיר על כוונה אסתטית; וגם אם איננו רווים נחת מערכה האסתטי של היצירה – לא נזקוף את הכתם לחובת האמן, שכן נראה בכתם מסמן לשוני, אמירה. הכתם, שלכאורה מאתגר את האסתטי, הפך הוא עצמו לאסתטי.

אמנות קלאסית ו/או אקדמית היא אמנות המזוקקת מכל כתם. ככל שהאמנות נעה מהריאליזם האקדמי בכיוון ההפשטה, כן עולה קרנו של הכתם, החל באימפרסיוניזם וכלה בהפשטה אקספרסיוניסטית. בעקבות מלחמות-העולם, עלתה בהדרגה קרנו של הכתם האמנותי בתפקידו כמאתגר התרבות והתרבותיות. במגמה זו הכתם יזוהה עם אותנטיות ואקספרסיביות. הכתם מנכיח את האני.

כתם הוא משהו שחובה לנקותו, למחקו. באמנות, לעומת זאת, כתם הוא משהו שחובה להציגו לראווה.

דוד אבידן: "הכתם נשאר על הקיר"

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי).

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.

וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.

אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.

וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.

רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.

וּבְכָל זֹאת.

וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.

אֵינֶנִּיּוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,

שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפּוֹל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּך לוֹ.

וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).

וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רָב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגָּב.

יוֹרִים.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.

וַאֲנִי כָּל-כָּך הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.

אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.


[1] גדעון עפרת, "קינת ההיכלות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 22 בדצמבר 2010.

[2] גדעון עפרת, "מדוע היא מקלפת את עורה?", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 18 ביולי 2018.

[3] גדעון עפרת, "לכלכתם", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 17  באוגוסט 2021.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s