קטגוריות
Uncategorized

בין סיגלית לפְרִידה

                        

ופתאום, חשבתי על חוטים (ואולי ורידים) המקשרים בין ציוריה של פרידה קאלו לבין עבודות של סיגלית לנדאו. האם היו אלה האבטיחים הרבים, פעורי האודם-דם, שקאלו ציירה ואשר כה זכורים מעבודות-וידיאו של לנדאו? האם היה זה דיוקן-עצמי של קאלו עם שרשרת-הקוצים לצווארה הפצוע, שהזכיר לי את חישוק ה"הולה-הופ" (עם התיל  הדוקרני) שלנדאו סחררה סביב גופה המעורטל? אפילו ציורה המפורסם של האמנית המכסיקנית, בו היא שרועה עירומה בהיריון מתקדם על מיטתה שטופת-הדם, אפילו ציור זה הזכיר לי הצעה רדיקלית שהעלתה סיגלית באוזניי, פעם בתחילת 2003 (במהלך הריונה) – ללדת באולם התערוכות בנוכחות קהל…

הרבה דם אצל פרידה קאלו. הרבה דם אצל סיגלית לנדאו. אני מהרהר בדמויות המעונות, מנושלות העור וזבות הדם מהמיצב "הארץ" (2000); גם ב"דם" הרב שפגשנו כאן בתוך צנצנות ה"מיץ" ; ואני מהרהר בשולחן התלת-קומתי עם האבטיחים ו"איברים פנימיים", שהציגה סיגלית ב- 2021 ב"בית-ראובן".

לא, אני יודע, אין ביצירת סיגלית לנדאו את הצהרות האהבה הנואשות לבן-הזוג הבוגדני (נוסח דייגו ריברה בציורי קאלו); גם, השבח-לאל, לא נמצא ביצירת לנדאו ביטויי מחלות, נכות ומכאובי-גוף; אף אין ביצירתה את המוטיב המרכזי של אישוש הזהות המקומית (בצורת הבגדים האינדיאניים שלבשה קאלו ברבים מדיוקנאותיה-העצמיים). ועם זאת, העניין הרב בבגד הנשי משותף לשתיהן. וראו שמלות-המלח של לנדאו, החל בשמלת הבאלט הזעירה  וכלה בגלימתה של לאה'לה מ"הדיבוק". והשפה האמנותית הפיגורטיבית, הנגועה בסוריאליזם – האם אין גם היא מקרבת בין שתי האמניות (במקרה של לנדאו, בעיקר בציורים)?

איני מתכחש להבדלים: פרידה קאלו התמקדה מאד בציוריה בייצוג פניה חתומי-המבע ומחוברי-הגבות, ואילו סיגלית לנדאו מתמקדת בעבודות-הווידיאו שלה בגופה העירום לגמרי או כמעט. קאלו אף ציירה את עצמה עם קופים וחיות נוספות, בעוד איני זוכר חיות אצל לנדאו (למעט קרני אייל שגובשו במי ים-מלח). ועדיין, ציור האיילה (עם פניה של פרידה) שחיצים נעוצים בגופה – ציור של  קאלו – מזכיר  לי את הדמות נעוצת-החיצים, אחת מדמויות "הפתרון האינסופי" מ- 2005. ועוד יש להודות: האוטוביוגרפיה חבויה אצל לנדאו הרבה יותר לעומת חשיפתה הישירה אצל קאלו. ואף-על-פי-כן, האוטוביוגרפיה נוכחת ביצירת האמנית הישראלית, ולא רק בעצם הייצוג העצמי, אלא גם ברפרנסים לימי ילדותה במושאי המלח שלה. ואפשר, שהחיבור הנוכחי בין קאלו ללנדאו מזמין חשיפת הפן האוטוביוגרפי ביצירת האחרונה.

כן, אני רואה את כל המבדיל. אך, באותו זמן, קשה לי לפטור כזניחות את האסוציאציות המקשרות: מוטיב המדונה והבן בציור של קאלו, לעומת מוטיב המדונה והבן בפסל-שיש מופשט של לנדאו. או ציור התינוק במסכת-מוות, שציירה קאלו ואשר מזכיר לי את המסכה שעטתה סיגלית על פניה ב- 2000, שעה שרכבה באנגליה על מערבל-בטון וחילקה שלגונים (בצורת "ילדת-הגפרורים") לילדים שנקרו בדרכה. או הכמו-אנדרוגניות, המאפיינת את מופעי העירום של סיגלית, בהשוואה לדיוקנה-העצמי של קאלו בחליפת גבר ובשיער קצוץ (המפוזר מסביבה על הרצפה). והדמעות: פסל הנער הדומי אצלנו לעומת דיוקנאות-עצמיים דומעים אצלה…

וכך אני מגיע לציורי ופסלי "בת-יפתח" של סיגלית לנדאו, 2015. בת-יפתח שלה בהיריון, מוקפת עלי-שלכת וענפים תמנוניים (איזה ניגוד לפרחים העוטפים את פרידה קאלו בדיוקנאותיה-העצמיים). בת-יפתח שלה שרועה בתוך ערימת צואה. בת-יפתח שלה עולה באש. זוהי הבת הקורבן, הבת המעונה, "אחותה" של אשת-קורבן אחרת ביצירת לנדאו – "אשת-לוט". והרי לי עוד חוט/וריד מקשר בין שתי האמניות.

שתיים אחרות, אבל בכל זאת. סתם נסחפתי?      

*


"גדעון יקר,

איזו הפתעה . זה מייל חגיגי! פתאום באמצע החיים (…) לגלות שאתה שוזר וזוכר את רזי עבודותי (רבת/מעוטת הפנים) ועוד בכפיפה אחת עם פרידה קאלו האגדית שלי. הנוכחת, הבהירה , חשופה, מפוצלת ואיקונית, מכוננת המיתולוגיה האישית בציור, ובכלל – לו הייתי ביוגראפית כמוה ועסוקה ״בי״ – be ולא bee – כדבורה בכוורת המלח של הדור השני: … (העיסוק הפנימי שלי עומעם קצת בבצלאל) …- ואולי כבר נכון לשקף ולשתף קצת יותר את הסיפור של הסיגלית שישנה, שחיה בעולם הממשי – לא רק הדהוד של דממה יורקת דם… או מדופנת בגבישי המלח ה׳פוסט זיכרוני׳ – אולי הייתה עם זה הקלה. עדיף בעבודות- ולא בווידויים. אני שמה את עצמי כגשר, בגשר, אלי הגשר …

לעניינינו :  בכתיבתך גרמת לי לשפשף את עיניי. תערוכתה של קאלו ב -94 ב'מומה' ניו-יורק השפיעה עלי מאוד … כשהייתי בחילופי סטודנטים. ואז, יותר מעשור אחר כך, מיד עם לידת בתי – חייתי עם ספר של ציורים של פרידה בבית. היא ואני מחד  – ובתי היפה והמלבבת מנגד. תוך שלושה שבועות מהלידה שבתי לסטודיו לעבודה פיסית מפרכת. אביה של בתי היה המום מהצורך שלי להמשיך, בכל הכוח ובכל מחיר. 

אני כל כך אוהבת ואהבתי את פרידה קאלו כל השנים ועדיין מוצאת בה את האמת והאומץ, הנאיביות/הלא נאיבית. בה האמנתי ואותה חיפשתי ולרגעים מצאתי  … תוך כדי פיתולים אשר הפכו ליותר אלגוריים – גם כשהם פיגורטיביים.  

שתינו סוגרות מערכות – לא משאירות יותר מידי מקום לספק באשר למה שהינו מוחלט : המחווה, העוולה, השפה, או הפציעה  – ובוראות ממשויות שמתגברות ומתעלות – בזכות התעקשות גם טכנית לדווח על המכשול שדבק, בבשרינו –  לפעמים ההתגברות היא אופורית כמעט . . . מוכה בסנוורים.

אצלי יש פחות הגנות. (גם בי בגד הגוף – אך אני בינתיים בוגדת בו בחזרה). גם אם יש בין יצירותיי עיסוק וטיפול בבגד, הבגד לא מלביש אותי או אף אחת. הוא בעצם מנהרה / מערה? קבר? (אפשר לומר נשל נחש מנושל?)

לעיסוק המוכאב … אולי לא ידוע שיש גבר גדול בחיי, שאני תלויה בו> אבל

1. הוא בן זוגי  

2. זה הדדי (האהבה והתלות)

3. גופו החזק הוא במשך גופי הנשחק (נחשק אך נשחק)

4. אולי (בדיחה) בקרוב אתחיל לצייר את הילת צניעות-היתר של יותם – כך אחשוף זהותו ודווקא זאת בכדי להפריד בינינו קצת…

5. התלות קשורה לאמנות והישרדות. התלות והסימביוזה גובלת בשערורייה מסרסת, אבל במקביל : פורייה בטירוף וראויה למשעי. האותות ניכרים.

לא חושבת שנסחפת

נעצת את רגליך איתן בחוף של ים סוער

תודה

סיגלית" 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s