קטגוריות
Uncategorized

הצופה

"צופה": מביט, מסתכל קדימה לעתיד, שומר (watch). הצופה ביצירת אמנות מתבונן (במובן העמוק והמורכב של "התבוננות", כולל הבּינה שבשורש המונח), אך הוא גם מצפה, צופה את הבאות, רואה בבחינת מנבא, במצב פנומנולוגי של "לקראת": הוא מניח הנחות פרשניות לצורך שקילתן, הפרכתן, אישורן. והוא גם הצופה-השומר על מרחבי חייו ונשמתו, עומד על המשמר מפני חדירת גורמים עוינים, כאלה שעלולים לערער על שלומו: שומר/נשמר מפני אלימות ובְּזוּת של יצירות, מפני מניפולציות ואף מפני אינטימיות-יתר. הצופה מביט, אך הוא גם נצפה, היצירה צופה בו בדרכה העיוורת, מחזירה לו מבט.

הצופה האידיאלי-פחות הוא מי שמסתפק בצפוי ומי שהיצירה מנחילה לו את הצפוי. לצופה זה, שהוא אולי השגרתי מכל, אין מאמר זה מכו̤ון.

                               *

האם הצופה ביצירת אמנות הוא בן-דמותו של הפציינט בפסיכואנליזה, או שמא הוא בן-דמותו של הפסיכולוג? השאלה עולה למקרא הספר, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות", שראה אור לא מכבר.[1]

על פניה, התשובה ברורה: הצופה הוא זה שמנתח את היצירה, לומד אותה, מפרשה, משמע – הוא הפסיכואנליטיקאי, ואילו היצירה (אם לא היוצר הנעדר)  היא הפציינט. ברם, במחשבה שנייה, ההפך הוא הנכון: היצירה היא המטפל, בעוד הצופה הוא המטופל. כי הצופה נושא את עצמו לתוך היצירה, משליך עליה מתוך קיומו, חייו, בציפייה לקבל ממנה את תמונת נפשו. מבט ביצירה הוא מבט מכונן משמעות, מבט משמעותי (המשמעות שלי).

היצירה שותקת, בדומה לשתיקת הפסיכואנליטיקאי. כצופה, אני הוא שדובר (בחושיי, במחשבתי, ברגשותיי). לכל היותר, היצירה עונה בהד לגלים שאני משדר לתוכה. משמעות היצירה, למדנו מרולאן בארת, אינה תלויה במחבר או בטקסט, אלא נבנית בקורא. בדומה לפסיכואנליטיקאי שאינו "יודע כל", גם היצירה היא מרחב פתוח, פרום, שסגירתו היחסית מתרחשת בצופה. בה בשעה, בדומה למטופל, הצופה חווה את היצירה כמי שפוגש דיאלוג עם ה"סובייקט שאמור לדעת", כהגדרת ז'אק לאקאן.

במונחי דונלד ו.ויניקוט (1971), המפגש בין הצופה לבין היצירה (במקביל לפגישה בין הפסיכואנליטיקאי לצופה) בורא "מרחב-מעבר" שהוא "מרחב נפשי שיש בו איכות של חלימה ומשחק […], חוויה בו-זמנית פרדוכסלית של פנים וחוץ, אני ולא-אני, אשליה ומציאות. […] זהו מרחב טרנספורמטיבי בטבעו."[2]

זאת ועוד: בחוויית "מרחב-הביניים", הן בטיפול הנפשי והן בצפייה ביצירה, המטופל (והצופה) "…מוזמן לסגת למחוזות הפרימיטיביים בנפשו ולטפס מהם בחזרה, תוך יצירת דיאלוג ייחודי בין ההיבטים השונים של ה'אני'."[3] זה כוחה של יצירת האמנות: הכוח לעורר, להפעיל, להניע כוחות נפש עלומים, אף ראשוניים (מודחקים) – יצרים אפלים, חרדות, רגשות קיצוניים – בהם מתנסה הצופה ומהם הוא שב אל האני ההכרתי.

בין היצירה לבין הצופה מתקיימים יחסי תקשורת (שיח) מוצלחים יותר או מוצלחים פחות, כפי שקורה בין פציינט למטפלו. הפסיכואנליטיקאי או יצירת האמנות עשויים לנקוט בפרובוקציה, עשויים להרגיע, עשויים לרומם, עשויים לגרות לתגובה רוחנית כלשהי, אך בעיקר הם שותקים כשתיקתה של מרא̞ה בה נשקפת דמותנו. כי היצירה, יותר משהיא אספקלריה לטבע (כמסופר בכתבים  העתיקים), היא אספקלריה לצופה, שמביא עמו את מועקותיו ומייחל לשלווה. בדומה למטופל, שמסיר מעליו הגנות ומוסר עצמו לתהליך הטיפולי ככל שיכול, גם הצופה מערטל את עצמו בבואו ליצירה, ולו רק לשנייה קלה, מתמסר (ונסוג, אם לא הורחק). מסיר, מוסר, מתמסר.

בתהליך "טיפולי" זה, הצופה כמו הופך, יותר ויותר, לאמן-היוצר של היצירה, דהיינו – הוא יוצר מהפך ביחסי המטפל-מטופל: וכאילו לבש את זהות המטפל, נטמע בו (אהבת המטופל למטפל?), רק בכדי לחזור אל עצמו.

מכאן ואילך, כל השאר: החשד (הספק) הראשוני (כסימפטום של "התנגדות לטיפול"), או השלב של היפוך התפקידים (המטופל בוחן/בודק/שופט את המטפל, במקביל לאנליזה שלכאורה עושה הצופה ליצירה, בטרם הכיר בכך שהיצירה היא זו שעושה לו את האנליזה), או ההעברה, או ההשלכה, או ההזדהות, או ההתרחקות וכו'.

ויותר מכל, הספק שראוי שילווה את ה"אמת" שחשף הטיפול, שחושפת היצירה: הרפלקסיה העצמית של הצופה בבחינת עוד אפשרות, נרטיב, לא יותר. מה שפירושו "כישלון" מובנה של כל טיפול ושל כל התנסות של צופים באמנות. השתנות בעקבות טיפול? אולי. השתנות בעקבות צפייה ביצירת אמנות? קשה. אולי ב-art therapy.

                                              *

אבל, איפה ישנם צופים שכאלה?! איפה ישנם כאנשים ההם שמקיימים שיח של אמת עם היצירה ומנהלים עמה את המשא ואת המתן הנפשיים?! נדירים, ברור. שהרי, בתוך עמנו אנו יושבים: מבט מהיר, חטוף, תופסים עניין וממשיכים הלאה. שניות ספורות לכל יצירה, דקותיים לתערוכה כולה. למגינת הלב, את הסטטיסטיקה הזו מכיר המחבר גם על גופו. כי, בכדי שיתקיים התן-קח הכמו-פסיכואנליטי בין צופה ליצירה, נתבע הצופה, קודם כל, למוטיבציה, לנכונות אפריורית, לרצון, לבחירה ב"טיפול". רק אדם שהכריע לטובת טיפול יתמסר לטיפול. ורק מי שבא אל האמנות מתוך צורך אמיתי, צורך נפשי, בקשת עזרה – רק הוא הצופה של מאמר זה. אני ממתין לו.


[1] מירב רוט, "מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות", כרמל, ירושלים, 2022.

[2] שם, עמ' 34.

[3] שם, עמ' 305.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s