קטגוריות
Uncategorized

בד ומגע

לצייר ציור-אקוורל על נייר-זכוכית? רעיון מאד לא טוב. אם כך, על מה כן מציירים? אתם יודעים: לעתים על עץ, לעתים על נייר, לעתים על בד הקנבס (או הקטיפה, הברזנט, השק וכו'), או על מאזוניט, או קיר, או קרטון, או זכוכית (אף פרספקס), שק, פרווה, עור, ועוד ועוד. וכן, לבל, חלילה, נשכח: גם על דיקט… אך דומה, שהשאלה המעניינת יותר היא: מה משמעות המעבר ההיסטורי מציור בצבעי-שמן על עץ לציור בצבעי-שמן על בד?[1]

אני נזכר בהסבר המרקסיסטי שנתן ג'והן ברגר (בספרו מ- 1972, "דרכי ראייה") לעליית ציור-השמן ברנסנס האיטלקי:

"ציור-השמן עשה לתופעות מה שההון עשה ליחסים החברתיים: הוא צמצם הכול לשוויון של אובייקטים. הכול הפך בר-חליפין, משום שהכול הפך לסחורה. […] מאות אלפי בדים וציורי-כן הופצו ברחבי אירופה. […] תקופת ציור-השמן מתקשרת לעליית שוק האמנות הפתוח."[2]

באותו הקשר, הציור על בד תרם לניידות השיווקית של יצירות אמנות בזכות היותו קל-משקל לעומת העץ (ולבטח כשמדובר בציורים גדולי-מידות). אך, דרכם של הסברים מטריאליסטיים שהם מחמיצים, בין השאר, פרשנות חווייתית, דוגמת זו האומרת, שהבד, להבדיל מחומרי מצע אחרים, ניחן בסגולה ייחודית מכרעת: הוא נענה למגע המכחול. כמוהו כעור מתוח הנענה לליטופים (לחיצות, הטחות, שריטות, משיחות/משיכות) של השיער בקצה המקל הקרוי מכחול. אנו עדים לארוס  אינטימי בין צייר לבין בד, משחק-מקדים של יד וגוף. את החדירה יבצע  ברוחו הצופה ביצירה.

בניסיון להעמיק אל המשחק המקדים הזה של המגע בבד, אני פותח את ספרו של ז'אק דרידה (שראה אור בפאריז ב- 2000), "המגע – ז'אן-לוק נאנסי".[3]

                             *

את ההשראה לספרו קיבל דרידה מ"קורפוס", ספרו של נאנסי מ- 1992. אך, כדרכו התמנונית הגאונית, דרידה שולח זרועות אל הפינות הפחות-מוארות בתולדות הפילוסופיה (החל מהדיון בחושים ב"על הנפש" של אריסטו, דרך העיסוק ביחסים הבין-חושיים ב"פנומנולוגיה ותפישה" של מוריס מרלו-פונטי, וכלה במ̤יין דה-ביר̞אן – Maine de Biran – פילוסוף צרפתי מהמאות 19-18, שאיני מכירו). אך, לצד העיון היצירתי מאד במושג המגע (the touch, le toucher), דרידה שב ומתעכב לאורך ספרו על הקשר בין הראייה לבין הנגיעה, בין המבט לבין המישוש, בין העין לבין היד (המלטפת, מכה וכו'):

"האם יכולות העיניים לדעת, ללחוץ יחד בדומה לשפתיים?" (עמ' 2).

ומיד:

"…כאשר מבטי פוגש במבטך ובעיניך […], ועיניך לא רק רואות אלא גם נראות; ומאחר שהן נראות […] – ביכולתי לגעת בהן באצבעי, בשפתיי…" (עמ' 3).

דרידה מוטרד משאלת המגע בבלתי-ניתן-למגע. שכן, בכוחנו לגעת אך ורק בפני-השטח של הדבר, בעור או בקליפה, בגבול סופו של הדבר. וכך:

"למעשה, החוק מצווה לגעת מבלי לגעת בדבר." (עמ' 75)

ובהמשך:

"כיצד יכול אדם לגעת מבלי געת […]. האם אין על חוש-המגע לגעת בנו […] קודם לכל פעולה פרפורמטיבית […], לפני כל אירוע שנבצע באקט לשוני ולרקע אופק בלתי-ניתן-לצפייה-מראש?" (עמ' 136),

זוהי הפוטנציאליות המהותית של המגע, שחוצצת בינו לבין הנכחת דבר. כי, בעוד הנכחה פירושה הפיכת דבר למוחשי, המגע מוגבל לגבול-הדבר, ל- limit שלו:

"הנגיעה סופית. נקודה. עצור בנקודה זו." (עמ' 138)

ועם זאת, לחוש המישוש או המגע מעמד-על בין כל החושים: בעוד האדם יכול לחיות ללא חוש ראייה, או חוש ריח, או חוש שמיעה – אין האדם מסוגל להתקיים ללא חוש מגע, מבלי לגעת ומבלי להיות מושא למגע, דהיינו להיות בקשר:

"נגיעה פירושה להיות בעולם. אין עולם ללא מגע." (עמ' 140)

כאן שב דרידה לדה-ביראן, שכתב: "כל תחושותינו הן סוג של מגע."

ובניסוח אחר:

"הנגיעה היא הגנוס, שממנו נגזרים הפרטים (של החושים האחרים)." (עמ' 142)

הדרך קצרה אפוא מחוש המישוש (המגע) לחוש הראייה. מרלו-פונטי:

"…אני מטה, אוזן, אני נותן מבט, בציפייה לתחושה, ולפתע המוחשי משתלט על אוזני או על מבטי, ואני מוסר חלק מגופי, אפילו את כל גופי, לאופן זה של ויברציה ומילוי חלל הנודעים ככחול או אדום." (עמ' 146-145)

זוהי הטרנסצנדנציה של חוש המגע לעומת החושים האחרים, בהם חוש הראייה:

"חושיות המבט היא, ללא ספק, המעודנת ביותר, אך […] יש לקחת בחשבון את יחסה למגע." (עמ' 147).

וכבר כתב מ.דה-ביראן:

"זו הסיבה, שאנו יכולים לייחס למבט כמעט כל מה שאמרנו על המגע." (שם, שם)

                                  *

אני חוזר אל בד הציור, אל המצע. במעשה משיחת המכחול על הבד מתקיימת הפגישה בין חוש המבט לבין חוש המגע. הצייר רואה את ציורו מתוך נגיעה בפני-השטח של הבד, ולא פחות מכן, הוא רואה/נוגע בפני-השטח של הדבר המיוצג – יהא מושא, או רגש וכו'.

בצדק תאמרו: אבל גם באקוורל נוגע המכחול בנייר, וגם בציור האקריליק נוגע המכחול בדיקט, וכו'. נכון. ובכל זאת, ללא כל השוואה: לעומת קשיות המצע של הנייר (שמחויב בתשתית קשה מתחתיו), או קשיות העץ, הזכוכית, הדיקט וכו' – הבד נענה ברכות למגע המכחול, שותף לו באקט, עונה לו בניואנסים של קבלה, או – אם תרצו – של התמסרות.

בצדק תקשו: ומה בדבר הפיסול, שהוא במובהק מדיום מישושי (בחוויית הנפחים) וחזותי גם יחד?! אמת, אבל הפסל נוקשה באבן, בברזל וכו'. לכל היותר, מגעו הרך-מעט-יותר של המפסל הוא זה של המכייר ((Moulding, מגע של לחיצות. אולי, הקדר מגיע גם לדרגת ליטוף גוף-החרס הצומח על האבניים. אך, מגע המכחול על הבד הוא הארוטי מכולם. בעיקר, בעבור הצייר, כמובן, יותר מאשר בעבור הצופה (שלרוב, אף אינו מודע לסוג המצע של הציור): ליטופי הגימור הקלסיציסטי, זרימת המכחול המופשט-לירי, סער מבע המכחול האקספרסיוניסטי (והמופשט-אקספרסיוניסטי, במיוחד), ריתמוס המגע הפוסט-אקספרסיוניסטי (בנוסח ון-גוך, או הפואנטיליזם, למשל), וכו': החריטות, סחיפת הצבע, הטבעות האצבע-יד-גוף, ה"וִיש", וכיו"ב –  הבד "מדבר" עם כל אלה, הוא קולט והוא מגיב. הקנבס מתוח על מסגרת-העץ (אורן) והוא כמפרש-סירה או כמו עור שנמתח בראש-תוף: הבד מגיב לרוח, הוא מההד את המגע.

                               *

עד כאן על יחסי מצעים, בדים ומגעים, נושא שעליו מרחיבה מאד הסקסולוגית האמריקנית, המכונה "צץ", בספרה "מגע עכשיו". 


[1] בעברית, כידוע, "בד" הוא גם ענף של עץ. אך לא ניתן לעובדה לשונית זו לבלבל אותנו: בתולדות האמנות, מצע הבד המיר את מצע העץ.

[2] John Berger, Ways of Seeing, British Broadcasting Service,  London, 1972,  pp.87-86.

[3] Jacques Derrida, On Touching – Jean-Luc Nancey, tr. Christine Irrigazzy, Stanford University Press, Stanford, Cal., 2005.

במקורה, הכותרת ניתנת לקריאה גם כ- "לגעת ב- ז'אן-לוק נאנסי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s