קטגוריות
Uncategorized

הפלגה בסירא

איבדתי את העשתונות; אז יצאתי לחפשם. שאלתי אצל מכרי וידידיי – שמא יודע מי מהם עשתונות מה הם? – אך איש גם אישה לא ידעו. המשכתי ותרתי אחר העשתונות במילון אליעזר בן-יהודה, כרך ט, אך גם שם נעלמו העשתונות כלא היו. רק במילון החדש של אברהם אבן-שושן מצאתי את בדל-זנבם: "עשתון, עשתונות, עשתונים": מחשבות, רעיונות." (עמ' 20) אלא, שהיה ברור לי, מעל לכל ספק, שלא אלה העשתונות.

פניתי אפוא לתנ"ך, וב"תהילים" קמ"ו, פסוקים 4-3, קראתי: "אל  תבטחו בנדיבים, בבן-אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו." אם כן, לא מחשבות ולא רעיונות: אובדן עשתונות, כך משורר "תהילים", הוא משהו דומה ליציאת הנפש מן הגוף לעת מוות, מין תמצית אנרגיה של חיים, מעין דלק נשמה.

אך, מה עוד ביכולתנו לומר על המושג המסתורי והכה-ערטילאי הזה?

מפה ומשם, הגעתי לבן-סירא, כלומר ל"ספר בן-סירא", מהספרים החיצוניים, 250 לפנה"ס בקירוב. וכאילו היתְר̞ה בי ישוע בן-סירא ישירות בכותבו:

"פלאות ממך אל תדרוש/ ומכוסה ממך אל תחקור:

במה שהורשית התבונן/ ואין לך עסק בנסתרות:

וביותר ממך אל ת̱מ̤ר/ כי רב ממך ה̞רְא̤ית̞:

כי רבים עשתוני בני-אדם/ ודמיונות רעות מתעות." ("בן-סירא", ג, 22-19)

כאן, לצד ההמלצה המחמירה לחדול מחקרנותי בפרדס ה"נסתרות", כלומר בעשתונות, יכולתי להבין, ש"עשתוני בני-אדם" מקבילים, לפי בן-סירא, ל"דמיונות רעות מתעות". אבל, שוב, ברי היה לי, שאדם ששב לעשתונותיו אינו אדם שחזר בו כוח הדמיון. לא, עשתונות זה משהו אחר, עמוק ומהותי הרבה יותר – משהו כמו מרץ-חיים, élan vitale, סטאמינה.

כן, אבל מה בדיוק?! מי יתנני עשתון?

מקורות בלשניים שבים ומתעקשים על המשוואה "עשתונות=מחשבות", אך אני מתקשה להשלים עם ההסבר הזה. שורש המילה, מלמדים מקורותיי, הוא עש"ת, ומזה אני מבין שמשהו בעשתונות חזק מאד-מאד, משהו חזק כפלדה (עשת). ומבחינתי, בוודאות פנימית, להתעשת זה יותר מאשר לארגן מחדש את המחשבות (כהצעת רוביק רוזנטל במרשתת). כי, כשאני מתעשת, אני "שב אל עצמי" לאחר חוויה מטלטלת של אובדן עצמי, ורק אז בכוחי לארגן מחדש את מחשבותיי. ובדיוק כאן, ב"שיבה אל עצמנו מהאין-עצמו", דומני שמסתתרים עשתונותינו, בבחינת אלה שמאפשרים את החזרה אל עצמנו. ומקום-המסתור של העשתונות הוא, ככל הנראה,  באפלת הפסיכה: כי אובדן עשתונות הוא מצב פסיכוטי, אי-רציונאלי. אז, היכן הם העשתונות? דומה, שלעולם לא נדע עשתונות מה הם. כמו היה סוד העשתונות סוד החיים, לשד החיים.

ברם, מאחר שנמצאתי מעלעל ב"ספר בן-סירא", המשכתי ועלעלתי הלאה והגעתי ל"סדרה ז'", שעניינה ההבדל בין הסופר לבין האמן. ריב היסטורי ידוע ומוכּר היטב. אך, כבר מראש אבהיר את שידוע והוא, שבמאה ה- 3 לפנה"ס אמנות ואומנות טרם הופרדו. לכן, לעומת "חוכמת סופר", נמצא אצל בן-סירא את החורש ("באלוף [שור] ינהג ישו̇ב̤ב בשור"), את הח̱רש ("המְפ̱תח פיתוחי חותם", ככל הנראה נגר), את הצורף ואת יוצר החרס – "כל אלה בידיהם י̤א̞מ̤נו ואיש במלאכתם יחכם." (ואל תצפו לציירים ולפסלים בחברה היהודית דאז).

להזכירנו: מחצית המאה ה- 3 לפנה"ס היא כבר העידן שלאחר אפלטון (מאה 5 לפנה"ס) ואריסטו (מאה 4 לפנה"ס). רוצה לומר, יתרון הסופר (המשורר) על האומן/אמן הוא מסר מקובל, מוכר היטב. ואף-על-פי-כן, מסקרנת עמדתו של חכם יהודי קדום הנדרש להשוואה הנדונה, שכמדומה היא המוקדמת ביותר בתולדות ההגות היהודית.

אין הפתעות:

חוכמת עבודות-היד ("ואיש במלאכתו יחכם") לעומת "חוכמת סופר תרבה חוכמה". לא שבן-סירא מ̤קל בחשיבות האומנים: "בלעדיהם לא תשב עיר". אלא, שהאומנים – "לעצת עם לא ייד̞ר̤שו/ ובקהל לא יתרוממו." ומה פירוש "לא יתרוממו"? בן-סירא: על כיסא שופט לא י̤ש̤בו/ וחוק ומשפט לא יתבוננו:/ לא יביעו מוסר שכל/ ובמשלי חכמים לא יבינו: כי מעשה עולם יבינו/ והגיגם במלאכת אומן."

האומנים, כך בן-סירא, הבנתם מוגבלת ל"מעשה עולם", דהיינו לחשיבה פרקטית, כאן ועכשיו. חוכמתם היא חוכמת עשייתם. אין בהם כוח שיפוט תבוני, כלומר כוח הפשטה שכלי העשוי אף לינוק מחוכמת עבר ("משלי חכמים").  לעומתם, הסופרים ניחנו בתבונה שממנה הם נוסקים אל אמיתות נשגבות, תוך שמשכילים לדלות מחוכמה קדומה וממנה יעפילו עד לדרגת נבואה: "אבל נותן נפשו / ומתבונן בתורת עליון: חוכמת כל  הראשונים ידרוש ובנבואות יהגה."

האומן עניינו בקונקרטי ובגלוי. הסופר – "נסתרות מ̞של ידרוש/ ובחיבת משל יתרטש." בעבור הסופר, היש הוא משל, התופעות הקונקרטיות הן משל הקורא לפענוחו בנמשל עליון. בעוד האומן מוגבל לראיית היש הנתון, הסופר רואה מעל ומעבר ליש.

כי הסופר, על פי בן-סירא, זוכה לחסות אלוהים, שמעתיר עליו רוח, מעין איש-אלוהים (אולי, יש בתפישה זו של בן-סירא הד ל"איון" של אפלטון). אם התנ"ך העניק לאומן, בצלאל בן-אורי, חוכמה אלוהית ("ואמלא אותו רוח אלוהים, בחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה…" – "שמות", לא,3-2), הרי שבן-סירא שומר ומייחד את המעלה האלוהית לסופר ולא לאומן:

"אם אל עליון ירצה/ רוח בינה יימלא:

הוא יביע דברי חוכמה/ ויודה לה' בתפילה:

הוא יכין עצה ודעת/ ובמסתריו יתבונן:

הוא יביע מוסר שכל/ ובתורת ה' יתפאר."

דרך ארוכה-ארוכה עברה התרבות מאז. אומנות ואמנות התנסו בפרידה זמנית, אך שבו ל"שלום-בית", וכיום – הקראמיקאי והצורף, למשל, מוכּרים כאמנים לכל דבר. ולכאורה, הרוחני – האידיאי – יזוהה, הן עם האמן והן עם האומן, ולא רק עם הסופר ואיש-הרוח. אף נראה לרגעים, שהסופר והאמן אינם בהכרח ניצבים משני עברי גדר. ברם, האומנם? כלום, באמת ובתמים, העמדנו את אמני הקראמיקה (והזכוכית) ואת הצורפים במישור אחד עם אמני הציור-פיסול-צילום-מיצב-מיצג-וידיאו וכו'? האם אנו נכונים לייחס ליצירות קראמיות משמעות אידיאית כפי שנייחס לאמנויות הפלסטיות האחרות? והאם, עם יד על הלב, איננו ממשיכים להעניק (ולצורך העניין, נתמקד בתרבות הישראלית) קדימות ערכית לסופרים (אף ללא רוח אלוהית וכושר נבואי) על-פני אמנים חזותיים?

נ.ב.,

בעניין העשתונות, הרפו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s