קטגוריות
Uncategorized

להטביע חותם [ב]

דפוס הנשמה[1]

"אם מוטבע חותם לתוך שעווה אדמה או ירוקה, או על בד,

נוצר דפוס. אם מוטבע החותם עד תום לתוך השעווה, כך

ששום שעווה לא נותרה בלתי-מודפסת, כי אז צורת השעווה

זהה לצורת החותם. בדומה לזאת, מאוחדת הנשמה באורח

מושלם עם אלוהים בדימוי ובדו̇מוּת עת היא מקושרת עמו."

(מאייסטר אקהרט, דרשה מס' 15)

בדיאלוג אפלטוני שמעטים-יחסית נדרשים לו, "קראטילוס", מספר לנו סוקרטס, שאמת מהותית ונסתרת עשויה להמתין לנו בשורשן הקדום של מילים. הבה נפתח דברינו, לפיכך, בקורטוב של שעשועים פסיכו-אטימולוגיים הקשורים במונחי הדפוס, למען ניטיב לעמוד על טבעו הנפשי של המדפיס.

המילה האנגלית print – דפוס – שורשה במונח הלטיני premere, שמשמעו לחיצה. כמוה המילה הצרפתית moule, או המילה הגרמנית druck, כולן יסודן במונחי לחץ, הזכורים לנו מזיקת הדפוס וה- press. אלא, שכל דפוס הוא לחץ חוזר, האפשרות לשוב וללחוץ. אמור לפיכך: מ- press ל – re-press. האומנם הדפוס בבחינת repression? בבחינת הדחקה?[2] וכי איזה חומרים מודחקים תחת מושג ההדפסה? חומרים ראשוניים, קדומים, אומר לנו מונח ההדפסה הצרפתי imprimer, אשר שורשיו במונח הלטיני primus – הראשוני, הקדום. אנו תרים אחר ראשוניות זו ומוצאים, שהמילה העברית "דפוס" מקורה במילה היוונית typos, שיסוד משמעותה – החות̞ם, חותם-המלך, חותם האוטוריטה האבהית.  

משהו מתחיל לבצבץ לעינינו מתוך ההדחקה הלחוצה של הדפוס. אנו ממשיכים: מאטריצה, תבנית-ההדפס, היא תנאי ידוע לכל דפוס. מעטים זוכרים, שה- matrix הוא גלגול של ה- mater, הא̤ם, ושל ה- materior – שפירושו לחתוך בחומר הבנייה; וביתר שאת, שה- matricide משמעו רצח-אם… כן, זה החותך בחומר הבנייה הריהו קוטל אם. אלא, שלמדנו מהאמלט, שלמד מאדיפוס, שלמד מפרויד, שכל רוצח-אם מציית לקולו של אב התובע נקם. ואמנם, pattern – המילה האנגלית האחרת לדפוס – יסודה ב- pater, אבא, וב- patrun, בפטרון. מה שמחזירנו, כמובן, אל חותם-המלך, האב.

מהו אפוא הפסיכה של המדפיס, לאור ניתוחנו האטימולוגי הזריז? המדפיס הריהו רוצח-אם, המציית לאב. כל אקט הדפסה הריהו מעשה אדיפלי מודחק, re-pressed, של אישור מקור "אבהי", ובה בעת, הקיטוע התבניתי האלים, ה"מאטריצי", בבחינת רצח-האם ולידת ההדפס מתוכה…

אלא, שצייתנותו המפורסמת של המדפיס, הלא היא כמיהתו העזה להתאמה המושלמת בין מודל-ההדפסה האבהי לבין מוצר-הדפוס, ההדפס-הבן, צייתנות זו איננה מן האפשר. הן, בדיוק בסטייה, בהמרה זו של פי-האב, סוד אמנותו של המדפיס. אנו פותחים את פרק-המבוא לספרו של ז'אק דרידה מ- 1972, "שולי הפילוסופיה", הפרק בו נדרש הפילוסוף למעמקי הטכנולוגיה העתיקה של מכונת הדפוס הידנית. בעבור דרידה, השאלה – האם הדפוס משקף-משחזר-מייצג במדויק את המקור – היא שאלת-השאלות על האמת, כלומר שאלת היחס בין מקור-האמת לבין התגלות האמת ב"הדפסי" התרבות, או ב"דפוסי" התרבות. לדרידה חשוב לערער על סברת ההתאמה המושלמת שבין התבנית הראשונית לבין המוצר המודפס (גם אם, כאמור, התאמה צייתנית שכזו הינה האידיאל של כל מדפיס ושל כל מטאפיזיקון). כשהוא חודר לסבך סודותיו המכאניים של ה- typman – הוא תוף-הדפוס (אותו  "קרום" של יריעה עבה ורכה המתווכת בין תבנית-הדפוס לבין המכבש) – נתפס דרידה לדואליות של יחידת העץ ויחידת הברזל, האחת גדולה-מעט מרעותה, המותאמות-מולחצות זו אל זו, עם הנייר בתווך. שאלת הפילוסוף היא: האם הריבוי הזה, השניות הזו של ה- typman, יאפשרו את מלאכת השחזור המדויק של האמת הראשונית האחת? למותר לציין, שתשובתו שלילית.

כל מדפיס  הוא, לפיכך, פרדוקס של בן מורד  באביו, תוך הכרה באבהות הגדולה של האב, pater, פטרון, pattern. ובהתאם, כל אמת של הדפס היא עיקור-כלשהו של אמת נתונה, קודמת, מחייבת-כביכול. כל אמת היא מרידה, אקט של חירות, של אחרות; אך כל אמת היא גם אישור העבר,  היזכרות בו, היזכרות באמת טרנסצנדנטלית.

זה הרגע לפתוח את הדיאלוג האפלטוני, "תיאטיטוס", ולעיין בקשר המופלא שבין הנשמה לבין הדפוס, דפוס-השעווה, במקרה הנדון. השאלה המציקה לסוקרטס היא שאלת היחס בין האמת המוחלטת לבין הסברה. לצורך התשובה, מניח סוקרטס (ואני מצטט):

"שבתוך נשמותינו ישנם גושי שעווה; באדם אחד – גוש גדול יותר, ובחברו – קטן יותר. […] ושעה שאנו  רוצים לזכור דבר מהדברים שראינו או שמענו או הישגנו במחשבתנו, הרינו נותנים גוש שעווה זה אל מתחת לתחושות ולמחשבות שלנו מדפיסים אותן בו, כהחתם רישומי חותם. ואנו זוכרים ויודעים את אשר נדפס כך, כל עוד קיימת תמונתו; ואילו מה שנמחק או לא השאיר כל רושם, שוכחים אנחנו ואיננו יודעים." ("תיאטיטוס", 191-190, תרגום: יוסף ליבס)[3]

הנשמה האנושית הריהי אפוא מין "סדנת-הדפס", המאוכלסת בתבניות-דפוס של אמיתות מוחלטות. הרשמים הנתפסים בהכרתנו הריהם – כך אפלטון – הדפס שיסודו בהחתמת-הדפסת דפי תחושותינו ומחשבותינו בתבניות הדפוס של האמת. האזינו לסוקרטס:

"כשהשעווה בנשמתו של אדם עמוקה, מרובה, חלקה ומוגבלת כדבעי, והרשמים הבאים דרך התחושות מודפסים על 'לב' זה של הנשמה – הומירוס השתמש לציון הלב במילה 'קאר' כדי לרמוז על דמיונו לשעווה (קירוס) – כי אז נוצרים דפוסים שיעמדו זמן רב, כיון שנקיים הם ועמוקים די צורכם; אנשים מעין אלו הם ראשית כל מהירי תפיסה, ושנית – זכרנים; ויתר על כן, אין הם מחליפים את דפוסי תחושותיהם, אלא סוברים אמת. שבהיות דפוסים אלה ברורים ומקומם נרחב, יכולים בעליהם ליחסם עד מהרה לחותמות שבהם הודפס  כל אחד מהם, והלא לחותמות אלו קוראים 'דברים של ממש', ואנשים מעין אלו – קוראים להם חכמים. […] ואילו אנשים שליבם שעיר ומחוספס, מעין גוש מאובן שנתערבב בו עפר, ולכלוך הרבה, – אנשים אלו יש להם דפוסים מטושטשים; והוא הדין בבעלי החומר הקשה, שאי אפשר להעמיק בו. ואולם גם בעלי השעווה הרכה – דפוסיהם אינם ברורים, […] וכשיש להם נשמה קטנטנה – אזי עוד תגדל מידת טשטושם, וכל האנשים הללו עשויים להעלות סברות-שווא, […] ואנחנו אומרים שהם טועים לגבי הדברים, וקוראים להם טיפשים." ("תיאטיטוס", 195-194)

אנו אומרים: הפרוטו-טיפ, טיפוס-האב (אבא – typos) של כל הדפס, בין אם הדפס הכתיבה ובין אם הדפס הציור, הוא הדפס הנשמה, דפוס האמת, גם אם – כפי שלמדנו מדרידה – כל הדפס נידון לסטייה מן התקן, לחריגה מהצו האבהי, מהאמת. כל הדפס הוא גם בבואה מדויקת של המקור וגם סברה, טשטוש המקור והחרבתו. כי כל מדפיס יודע: ריבוי הדפסה משמע הרס התבנית המקורית, החרבת האמת, הא̤ם…

נפנה אפוא אל האם הפגועה הזו, וכיון שהפלגנו בנשמה, נפליג ונשייט מעט בגוף:

המילה "דפוס" נולדה לעברית מן ה- typos בימי המישנה, לרקע השפעה יוונית עזה. עתה, שימשה המילה "דפוס" בעיקרה לייצוג תבנית אפייה, אפיית לחם, ומוטב – חלה. שנאמר: "נותנה לדפוס ועדיין היא בצק, וכמין דפוס היה לה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס." (מסכת "מנחות"). הלחם (מילה אוגריתית) הוא, כזכור, ה"ל̞חֶם" – בשר בערבית. וגם בארמית "לחמא" חל אף על בשר. ובאשר בצקק הוא זה שתופח, כלום הבשר התופח הוא בשרה של האם, גופה? וכלום החלה (שהיא "מחוללת" במעגל כעוגה, לא פחות משמקורה האטימולוגי  ב"חלול") היא רחם עגולה וחלולה שהופרתה ותפחה? עסקינן בחלה, לחם השבת והחג, לחם קודש, המופרש כנחה לאל ו/או נאכל כגופו של המושיע הנוצרי. אפיית החלה היא הריונה, בעוד בציעת החלה היא ריטושה, הריגתה. מותה ותחייתה של האלה, האם הגדולה. ככתוב בספרו היונגניאני של אריך נוימן, "האם הגדולה":

"ביוון וברומא ובאירופה של ימי-הביניים, מאפיות ומטחנות-קמח הועמדו תדיר בזיקה לבתי-זונות […]. סימבוליזם זה מבוסס על הזהות העמוקה שבין ההזנה לבין הטרנספורמציה של המזון בידי האישה, לא רק בטחינת הקמח אלא במשמעות החיובית שבתנור, ובעיקר בתנור-האפייה, ובלחם עצמו. […] כה ודאית הזיקה בין הטרנספורמציה, הלידה והלחם, ההזנה והאישה, עד כי היא מאשרת את הפתגם העתיק: 'התנור הוא האם'…" ("האם הגדולה", ניו-יורק, 1955, עמ' 286-285)

ובאשר בעברית "אפייה" ו"אופי" יסודם בשורש דומה – אפ"ה – נתחיל בסגירת המעגל ונשוב אל אופיו של המדפיס: המדפיס כופה typos, חותם-האב, על הגוף הנשי, על הבצק האימהי. המאטריצה של המדפיס היא אינוס החלה, האם, ה- mater. הדפוס שעלה מן התנור אל מכונת ההדפסה העלה את האם על שולחן המשבח של המכבש, על-מנת להלחיצה בין המקור-האב (הציור המקורי) לבין  התוצר-הבן (ההדפס). עתה, מעשה הכיבוש הוא מעשה המכבש. ואפשר שגם כאן נפגשו מכונת ההדפסה עם תנור האפייה כמפגש שבין המכבש לבין הכבשן. למרימי הגבה שבין הקוראים נוסיף, שב"מסכת שבת" של התלמוד הבבלי (דף ס"ד, עמ' א) שודכו הדפוס והתבנית עם אברי הרבייה הנשיים, אף כי בהקשר של תבנית-תכשיטים, עגיל וכומז:[4] 

"ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצדעה וצמיד טבעת עגיל ווכומז א"ר אלעזר עגיל זה דפוס של דדין, כומז זה דפוס של בית הרחם."

לזכותו של המחבר, שופע הדמיון, ייאמר, שאפלטון עצמו שידך מין אימהות לעקרון ההדפסה החל על הנשמה. הנה כי כן, הדפסה ולידה קשורים זו בזו, שבלידה – כך אפלטון – מודפסת נשמת התינוק: ב"החוקים" (776-775), לדוגמה, מתרה אפלטון מפני לגימת משקה חריף בערב ההזדווגות ומזהיר:

"…שבהכרח יטביע וידפיס את דיוקן המעשה על נשמות הילודים וגופיהם, ויוליד צאצאים שיהיו פחותי ערך בכל המובנים."

אלא, שאימהוּת והדפסה מחוברות בחיבור אפלטוני רחב הרבה יותר. ב"טימאיוס" (49) שלו, זיווג אפלטון את שתי קטגוריות-האמת הגדולות שלו – הדגם והעתק-הדגם (כך הגדירן) – בעזרת קטגוריה שלישית, חמקנית וסתומה, "חו̇רא" שמה, אשר לה הודבקה המטפורה של הא̤ם: "חורא" היא מעין רחם, בית-קיבול מטאפיזי הקולט-פולט כל "הדפסה" של הדגם האידיאי בעותקו המוחשי-תופעתי. במונחי  המטפורה של "סדנת ההדפס", "חורא" היא המכבש הגדול, או תוף-הדפוס הזכור לנו, בו נלחצת המאטריצה לנייר. אולי לא בדיוק האימהות שעל-אודותיה שחנו זה עתה, אך קרובה לה ביותר. בכל אופן, זה המבקש להיצמד לרעיון ההדפסה של "טימאיוס", ישיש על השורה בה מתאר אפלטון  את אלוה הבורא את העולם לפי דגם האידיאות כאקט של הדפסה. ככתוב:

"על כן ביקש האל לסיים מלאכתו ולהחתים בו גם מצד זה את דפוס הדגם." ("טימאיוס", 40)

יודגש: עקרון הדפוס הנדון המשיך ללוות  את מחשבת המערב גם מעבר למשנ̞ה האפלטונית. הוא עבר מאפלטון אל תלמידו, אריסטו, הגם שאצל זה האחרון שימשה המטפורה של הדפוס לצורך הבהרת מנגנון הזיכרון. ב"פרבה נאטורליה", במסגרת דיונו התמציתי ב"זיכרון והיזכרות", כתב אריסטו:

"…חובה עלינו להבין שזה שנוצר בנשמה היודעת מתוך התפיסה החושית ובאותו חלק נשמה בו איווה את מקומו – דהיינו, אותו מצב היפעלות הקרוי בפינו זיכרון – הינו דבר הדומה לתמונה. תהליך התנועה (העוררות החושית) המעורב באקט התפיסה מטביע מעין חותם על הפרצפט ממש כפי שעושים אלה המטביעים דפוס בחותם. הדבר מסביר כיצד זה, שאצל אלה הנתונים לריגוש עז, או שנתונים בצבת החיים, שום חותם זיכרון אינו נחתם. כשם ששום דפוס לא ייחתם אם תונחת תנועת החותם על מים זורמים. בעוד ישנם אחרים, שאצלם, מחמת שחיקתו של  המשטח הקולט, כפי שקורה לתבליט גבס (סטוקו) על קירות חדרים ישנים, או מחמת קשיותו של המשטח הקולט, דפוס התבנית אינו נקלט מכל וכל. לפיכך, גם אנשים צעירים מאד וגם זקנים מאד פגומים ברמת הזיכרון." (450-449)

אפשר, הרחיקה ספינת מחשבתנו בהפלגתה, עד כי נסחפה-משהו. בטרם תעלה על שרטון, תמהר ספינתנו לשלשל עוגן אפלטוני נוסף ואחרון, הפעם בעזרת הדיאלוג "פארמינידס", ותקרא:  

"…הדבר הזה שנחשב להיות אחד, באשר הוא לעולם אותו הדבר עצמו בכל הפרטים – כלום לא נגיד שזה הוא דמות? […] הדמויות הרי הן כביכול דפוסים שנקבעו בטבע, ושאר הדברים עשויים על פיהן ואינם אלא תמונותיהן…" ("פארמינידס", 132) 

אכן, שבנו אל דפוס-האמת, שהוא חותם-עליון, קבוע ומוחלט, המטביע בנפשנו את תמונות עולמנו ככתב וכציורים. ב"פארמינידס" מתואר היחס בין הדפוס המקורי להדפס הנוצר כיחס שבין האדון והעבד, או אם תרצו, בין הפטרון – pater  – לבין הכפופים לו. ועתה, אם הנשמה – כפי שטענו – היא "סדנת-הדפס", מיהו מנהל הסדנה ויוצרה אם לא הפטרון הגדול מכל, Pater Noster, אבינו שבשמים, אלוהים. ובהתאם, הד̱פּ̞ס המציית לדפוס-האב ומורה בו בה בעת (לאור האמור לעיל) הוא זה המציית ל"מנהל הסדנה" האלוהי וממרה את פיו, כחוטא.


[1] במקור, הרצאה ב- 1997 לרגל מתן פרס מפעל חיים ע"ש מרדכי איש-שלום לאריק קילמניק, בית-האמנים, ירושלים.

[2] על יחסי repression (suppression) ו… impression, ועל זיקת כל אלה למושג הארכיון (המזוהה עם תת-ההכרה, בבחינת מרחב ארכיביזציה), ראו – ז'אק דרידה, "מחלת-ארכיון", פאריז, 1995. עברית: "רסלינג", תל אביב, 2008.

[3] השוו למשל-השעווה של רנא דקארט ב"הגיונות": כאן השעווה הנמסה היא משל לאי-וודאותו של הידע, ובמונחינו – אי-הטבעתו הקבועה, אי-הדפסתו במובן הכפול של חות̞ם: הטבעה ונעילה.

[4] תודתי לאלחנן ריינר על שהפנה תשומת-לבי למקור זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s