קטגוריות
Uncategorized

להטביע חותם [א]

כל אמן מבקש "להטביע חותם". אמנים שנתקבלו לקאנון הם אלה "שהטביעו חותם". אך, ברמה פחות שיאנית, לא מעט אמנים "מטביעים חותם" פשוטו כמשמעו, שעה שהם יוצרים הדפס (שֶקע או בֶּלט, יותר מכל), או כשמטביעים אברי גופם על בד או נייר (תומרקין, ד.גינתון), או שמטביעים גוף של דוגמניות (איב קליין), או שמטביעים קלישאה כלשהי בחומר (פוליאסטר, למשל: האסמבלאז'ים המוקדמים של תומרקין הם דוגמה אחת), או שמטביעים סוליית-נעל בצבע (משה גרשוני) ובחול (דני קרוון, מיכה אולמן), או שמטביעים עקבות-צמיגים על בד (אביטל גבע, למשל), או שפשוט מחתימים בחותמת ("גבי ושרון מציגים", 1973). וכן, ה"הדפסים האורגאניים" של אלה ליטביץ מ- 2014-2013 כדוגמה נוספת: צמחים ארצישראליים ש"הטביעו" עצמם על הדפים ("גיליונות עשביה") אשר בתוכם נשמרו באוסף האוניברסיטה העברית:

"הגיליונות הריקים זימנו לה חיזיון מפתיע: הצמחים הותירו בהם חותם-הדפס בגוון חום, דומה לצללית רפאים או לפוטוגראמה – צילום בלי מצלמה. יתר על כן, פתיחת הגיליונות המקופלים חשפה דיוקן-ראי חיוור של הצמח."[1]

אני חושב על מאובנים כאבנים שחיות הוטבעו בהן. ואני חושב – איך לא – על המטפחת (צעיף, רעלה) של ורוניקה, שפניו של ישו הוטבעו בה. ובעצם, מחשבתי מגעת עד כל פוטוגראמה, כל ריוגראמה (מאן  ריי), אולי כל צילום.

יש לי עניין "לחפור" במקצת לעומק האידיאה של הטבעת החותם. בכלל, ובאמנות בפרט.

כשאומרים על מישהו, ש"הוא הטביע חותם", מה בדיוק הכוונה? הכוונה, כידוע, שהוא הותיר מאחוריו את עקבותיו המטפוריות כמשקע אפקטיבי ומעצב לטווח ארוך. "להטביע חותם" זה יותר מ"להשפיע": שמדובר בחלחול לעומק היסטורי (אומרים: "הטביע חותם עמוק"), אף בהנכחה עצמית קנונית, משהו שקשה ביותר להכחישו, למוחקו, להסירו.

לא עניין של מה בכך להטביע חותם: שמאחורי החות̞ם של מטביע-החותם "מפעל חיים" שלם והישג שהוא פסגת עשייה, יצירה. ולמי  שמורה זכות הטבעת-החותם? בעיקרון, לכל אדם, במו מפעלו או אישיותו.

ברם, ישנה הטבעת-חותם אחרת, השמורה ליחידים ללא קשר למפעלם ולאישיותם, וכוונתי להטבעת-חותם אינדקסית, חותם של ממש:  זו הגושפנקא – בארמית, טבעת-חותם. המלך מטביע את טבעתו על צו, ובזאת הנכיח סמכות מלכותית, על כל הנגזר מכך ברמת ציווי ועונשין. חותם-הטבעת הוא כוח וירטואלי, שמשך היפעלותו כמשך השלטון (חיי המלך, אורך מלכותו). כמוהו, אף כי בדירוג נמוך יותר לעתים, היא ההטבעה בשעווה על מסמכים, תעודות ואיגרות. כאן ההטבעה מאחדת סמכותיות עם אישור אותנטיות, מקור. [עודני נער, עזרתי בחנות מכשירי-הכתיבה של אבי וסבי ז"ל ומכרתי את השעווה האדומה הזו]. אך, הטְבעת-החותם היא גם זו הנוקבת אוזני עבדים, הנצרבת על עורן של בהמות ושל… אסירי מחנות הריכוז. גם זו מנכיחה סמכות, בעלות, ויחד עם זאת, קִטלוּג, הסְדרה (עדיין, כסוג של שליטה), האחדה ודיפרנציאציה בה בעת. וברמה אחרת מאד, הטבעת-החותם על גבס (בדקורציות קיר ותקרה הקרויות "סְטוּקו̇") או על בצק (בתבניות לעוגיות). כאן אנו שחים במתן צורה לחומר, אך צורה קבועה , חוזרת, נאמנה לתבנית (שהיא המקור), דפוס.

וישנן, כמובן, המטבעות, אשר כבר בשְמ̱ן טמון (מאז לידיה של המאה ה- 6 לפנה"ס) עיקרון ההטבעה של ה"מלכוּת", דהיינו – סמכות המדינה (באמצעות הטבעת דמות האל-אלה ביוון העתיקה, ולימים – דיוקן המלך-מלכה, או כל סמל אחר של אדנות או ריבונות: "יהודה השבויה" על מטבע רומית, דימויי שפע על מטבעות שקל קדומות). עתה, אקט הטבעת-החותם מבטיח שמירת ערך.

אם כן, נסכם: הטבעת-חותם בבחינת הנכחת סמכות, הבטחת אותנטיות, בעלות, קִטְלוּג, מתן צורה דפוסית וערך. וכבר אתם חשים בזיקה שבין הטבעת-חותם לבין חתימה על יצירת אמנות.

חותם, חותמת, חתימה. מילה על חותמות: החותמת מנכיחה מוסד – מפעל, עסק, חברה. החותמת מנכיחה גיבוי מוסדי. נדירים מאד אמנים החותמים בחותמת. כי אמנות היא מעשה אינדיבידואלי, לא מעשה מוסדי. כאשר אנחנו מתבקשים לחתום ידנית ליד החותמת הרשמית, חתימתנו מנכיחה אותנו כאינדיבידואל המאשרר את הגיבוי המוסדי במחויבות פרסונלית. על כך, יש להתעכב, תוך הידרשות זריזה למשנת החתימה, על-פי ז'אק דרידה:

ב- 1971 נשא דרידה הרצאה בכנס פילוסופי, הרצאה ושמה "חתימה אירוע הֶקְשר". זו פורסמה ב- 1977 באסופת מאמרי דרידה, "בערבון מוגבל" (Limited Inc.). לקראת סוף המאמר התמקד הפילוסוף במושג החתימה, תוך שהתנצח עם פילוסוף הלשון, ג'והן אוסטין: בעוד אוסטין סבר, שחתימה בסיומו של טקסט מנכיחה את המקור, דרידה הצביע על כל, שהחתימה מכוננת על חזרתיות (repeatability) , שפירושה היעדרו של החות̤ם. דהיינו, בדומה לכל מסמן שממהותו מחויב לסטנדרט (קרי – היותו בר-חזרה) ואשר מנותק ממסומנו, גם החתימה היא סטנדרט בר-חזרה ומגורש מהמקור, מהחות̤ם, גם אם מבטיח שהחות̤ם נכח בעבר:

"שומה עליה (על החתימה) להיות מנותקת מהכּ̞וונה היחידאית והנוכחת של הפקתה [המקורית/ג.ע]."[2]

האם נסיק אפוא, שמשהו פנימי  בחות̞ם מערער על כוח הסמכותיות שבו? הנה כי כן, הצו החתום בטבעת-המלך מבטיח סמכות, אך בה בעת, משהו בהיעדרו של המלך מחות̞מו פותח פתח עקרוני של חירות (סירוב, מרד…). ובמילים אחרות: החות̞ם אינו חות̤ם (חרף האמור: "וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב" – "מגילת אסתר", ח, 8), כלומר החותם אינו סוגר, אינו נועל. לא, הוא סוגר ופותח בה בעת. כך, גם חתימת האמן, בבחינת עדות על  מקוריות היצירה ואישור ערכה (הכספי), טומנת בחובה את אפשרות אי-האותנטיות של החתימה, על כל הנגזר מזה. שלא לומר, שבתור שכזו, החתימה אף משחררת את הצופה מתלות ב"כוונת האמן". כי כל חתימה היא "כתיבה", סימן. ובהיות כל יצירת אמנות היא עצמה מערכת סימנית, החתימה היא סימן על סימן, משמע – דרגה שנייה של ריחוק מהמקור…

פתחנו ואמרנו, שכל אמן מבקש "להטביע חותם". בתוך מה מטביע האמן את חותמו? בתוך נשמת הצופה. ומהי התבנית שאותה מבקש האמן להחתים בנשמה? התבנית היא, כמובן, יצירתו. כל מבט ביצירת אמנות הוא התנסות ב"הדפסה", בהותרת-חותם של היצירה בנשמה. על כך נשיח בחלקו השני של המאמר, "דפוס-הנשמה" נקרא לו.


[1] תמר מנור-פרידמן, "צמחים במולדת", בתוך: קטלוג תערוכת "רקפות" (אוצרת: תמר מנור-פרידמן), מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019, עמ' 86.

[2] Jacques Derrida, Limited Inc., Northwestern University Press, Evanston, Il., 1988, p.20.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s