קטגוריות
Uncategorized

הסיפור שלי עם תומרקין

                       

הציור האסמבלאז'י הענק, גיבור סיפורנו, נושא עליו את התאריך 1969. אבל, אני נוטה להניח, שתומרקין רשם את התאריך במהלך שיפוץ הציור, מתישהו בשנות ה- 90, כלומר לא דייק; שהרי, את שנת 1969 ביליתי בפרובידנס, רוד-איילנד, ואילו את הציור הזה אני זוכר לטובה מימים קודמים, מאותן שעות די-נדירות וקסומות, שבהן ישבתי מתחתיו במסעדת "קליפורניה" שברחוב פרישמן התל אביבי, מתענג על אשליה של בוהמייניות מזויפת ופוזל אל אמנים נודעים היושבים בסמוך.

מאד אהבתי אז את האסמבלאז' הזה של תומרקין, התלוי מעליי במסעדה ושאני נוטה לייחסו  לשנת 1968: הצילום הגדול של חצקל-איש-כסית, השקוע בשינה עמוקה על כיסאו, בקבוק הוויסקי (כמדומני, "669", שהתנפץ עם נפילת הציור והוחלף, לימים, בשלושה בקבוקי "ג'והני ווקר"), "הדפסה" זהובה של כפות-ידי האמן, כתמי ה"דם", מקבת-העץ, קולאז' ראשו ה"ערוף" של חצקל… אהבתי את ההתפרעות הקטנה הזו של תומרקין על הבעלים המיתולוגי של קפה "כסית", אף כי קצת היה מוזר לי לראות את הציור תלוי במסעדה המתחרה של אייבי נתן.

חלפו חודשים רבים, השנה היא כבר 1970 ואני מתגורר עם אורלי, רעייתי דאז, ברחביה שבירושלים, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ומרצה לפילוסופיה (למשך שנה אחת) באוניברסיטת תל אביב, ו…"אספן-אמנות" בראשית צעדיו. באותם ימי-בראשית, נודע לי, שאייבי נתן  מוכר את אוסף הגלריה שלו לצורך מימון "ספינת השלום" המתוכננת, וגמלה בי ההחלטה לרדת תל אביבה ולקנות ציור לאוספי. בכיסי סכום כסף שקיבלנו אורלי ואני מתנות לחתונתנו.

דומני שהיה זה יום שבת, ואני ניצבתי מול דירת הגלריה של אייבי ברחוב אסתר המלכה 4, תל אביב. נקשתי בעדינות על הדלת, שנפתחה על-ידי אייבי. "כן?", שאל בחביבות, כתוהה על מטרת התדפקותי על דלתו. "באתי לקנות אולי איזושהי עבודה מאוסף הגלריה", מלמלתי. "מצטער", ענה, "כפי שאתה רואה, כל העבודות נמכרו, לא נשאר כלום." ואומנם, פסעתי שניים-שלושה צעדים קדימה ולעיניי נתגלתה דירה ריקה לחלוטין, אף ללא כל רהיט. מאד הצטערתי, אך הודיתי לאייבי על אדיבותו, ביקשתי סליחתו על ההטרדה והסתובבתי אל עבר הדלת. ואז, בזווית-העין, הרחק במרפסת, קלטתי משהו נשען על קיר. "מה זה הדבר הזה, שם במרפסת?", שאלתי את אייבי, בעודו פותח את הדלת. "אה, זה שום דבר, ציור שנפל והתרסק לגמרי, שום כלום." "מה, איזה ציור?", התעקשתי. "אה, סתם, העבודה של תומרקין שהייתה תלויה  ב'קליפורניה'", ענה אייבי.

מממ…

לא היססתי. "כמה תבקש בעד הציור?, שאלתי. "אבל, הוא שבור לחלוטין", הגיב אייבי. "בכל זאת, כמה תרצה בעדו?". אייבי היסס לרגע ואז אמר 6000  לירות. הכנסתי ידי לכיס והוצאתי לו 6000 לירות. לא מעט כסף במונחי אותה עת.

עכשיו הייתי בבעיה: היכן אתלה את האסמבלאז' המרוסק, שכמה מאבריו התלושים התגוללו למרגלותיו שם במרפסת? מדובר בציור ענק, כשני מטר אורך, ולנו, בדירתנו הירושלמית, אין שטח פנוי באורך שכזה. אלא, שבבירור שערכתי עם עלינה, אחותי, היא ניאותה לתלות את המנוח בדירתה שברחוב עין-ורד בתל אביב.

לא המתנתי, וכתבתי מכתב קצר ומנומס מאד ליגאל תומרקין, בו סיפרתי עד כמה אני מעריכו ועד כמה אני קשור לציור הנדון וכי אודה לו מאד אם יסכים לשפץ את היצירה, כמובן בתמורה לתשלום מלא. מכתבי זה, כמו שאר המכתבים שידווחו להלן, שמורים כולם בעיזבונו של תומרקין המצוי ביפו ברשות רעייתו השנייה, נעמה תומרקין. מוזר, שבחר לשמור אותם. בכל אופן, מיהרתי לרחוב שלום עליכם שבצפון-תל אביב ושלשלתי את מעטפתי לתיבת הדואר של האמן. לא העזתי לצלצל בדלת.

מכאן ואילך ולאורך כשבועיים-שלושה, התחילה מסכת של חליפת מכתבים וגלויות, חלקם כאמור שמורים ביפו וחלקם האחר בארכיוני, מסכת שהצמיחה בעקבותיה שטנה אדירה ומתמשכת של תומרקין כלפיי, בראותו בי סוחר-אמנות רודף-בצע, המבקש לעשות רווחים על גבם של אמנים תמימים. תחילה, ללא כל אמוציות נלוות, קיבלתי תשובה עניינית לבקשתי, כתובה על נייר-המכתבים האישי ונעדרת כל פיסוק. תאריך המכתב: 28 בספטמבר 1970:

"מר עפרת הנכבד,

 "לצערי לא אוכל לעזור לך כי אי אפשר לשפץ את התמונה הינה רווית שומן ועל-כן אין דבק שיחזיק עליה כמו-כן מצבם של הצילומים בכי-רע נוסף לכך הייתה זו דקורציה לבר מהתלה אווילית לגביי עבר זמנה ובטל קורבנה ואם תעבור מן העולם רק אשמח. אם רצונך לעזור לאייבי קנה ממנו יצירות אחרות באותו סכום. אם רצונך ביצירה משלי אוכל להציע לך משהו יותר רציני ועל-כן עם כל הרצון הטוב לא אוכל להיענות לבקשתך

בברכה

יגאל

נ.ב.,

אילו הייתה התמונה יקרה לאייבי (וחצקל) בזמנו ודאי לא הייתה מגיעה למצב זה."

סירבתי לקבל את הדין ועניתי לתומרקין במכתב, בו אני מנסה לשכנעו, בכל זאת, בערכה של העבודה. מבלי להבין עם מי אני מתעסק, הסברתי לו, שאני דוקטורנט באסתטיקה וכי למדתי, ש"כוונת האמן" אינה קריטריון מחייב באשר לערך יצירת האמנות… אף לא הסתפקתי במכתב אחד, אלא בשניים, ולא העליתי על דעתי, שתומרקין כבר משוכנע שאיני כי אם סוחר-אמנות עלוב. תשובתו העצבנית הגיע ב"אקספרס" בצורת גלויה, כתובה בשני עטים שונים (בגוונים  שונים) ובעיפרון:

"מר פרידלנדר הנכבד [עתה, כבר קרא לי "פרידלנדר", בבחינת מי שחשף את שמי האמיתי, ולא המתחזה…]

"מוטב אילו למדת לוגיקה בצד האסתטיקה: שלושה מכתבים בידי ממך כולם מלאי סתירות. בקשה אחת לי אליך אל תבוא תמונה זו לגלריה או מוזיאון כל שהוא ובזה סוף לפרשה.

"אם היית חובב אמנות היית מוצא כתובות נכבדות יותר מאייבי.

נ.ב.,

כמה פעמים עלי לחזור: זאת אינה תמונה ועליה לגמור את חייה בהתאם לשוויה. זאת דקורציה בנאלית ושחוקה."

אלא, שתמימותי לא ידעה גבול, ובטיפשותי, הוספתי לענות לתומרקין, אף הבהרתי לו שאין לתפוס אמן בחרונו…

שום תגובה. שקט. כיון שכך, באתי למסקנה, שהדרך הנאותה האחת והיחידה  לגאול את היצירה החשובה, ואף להחזיר לי את הכסף ששילמתי בתמורתה, היא להציעה למוזיאון ישראל. כתבתי אפוא מכתב ליונה פישר, בו גוללתי את שבחי האסמבלאז' וחשיבותו  האסתטית, אף חשיבותו האנתרופולוגית לתרבות התל אביבית המודרנית, והצעתי אותו לאוסף המוזיאון בתמורה ל-6000 לירות. לא גרוש יותר. ובסכלותי כי רבה, לא העליתי על הדעת, שתוך כמה דקות ייוודע לתומרקין על המהלך ה"מתוחכם" שלי.

ב- 7 באוקטובר 1970 הגיע אליי המכתב הבא, שוב, על נייר המכתבים הרשמי של תומרקין, שאני מביאו כלשונו, עם הדגשיו המקוריים ובפיסוקו החסר:

"מר עפרת הנכבד

"כמעט, ואני אומר כמעט נתפתיתי להאמין שאתה חובב אמנות נלהב בכלל וחובב יצירותי בפרט. אלא ואני חוזר אלא שזאת ארץ קטנה ובמוזיאון ישראל נאמר לי (הגב' שולמית אריאלי) שהצעת את יצירתי ב 6000 ל"י. על-כן בוש והיכלם. לא תשפץ שום דבר כי אם אדע שטיפלת בתמונתי והיא תוצג לציבור ו/או תעבור ליד שלישית אתבע אותך לדין ע"פ חוק אמנות-ברן (1890) של השחתת יצירות אמנות (שאל עורך-דין) דין יצירת אמנות כחכירה לנצח

היה בריא והצנע לכת

יגאל תומרקין"

וכך, נגזר על האסמבלאז' השבור מ"קליפורניה" להישאר תלוי בדירת אחותי לאורך כעשרים שנים, אם לא יותר, תוך שמגיעות אליי שמועות בדבר איומים שאיים תומרקין על גלריה זו או אחרת בל יהינו לקנות ו/או להציג את הציור. למותר לציין, שלא עשיתי דבר או חצי-דבר בכיוון זה.

מה שכן, קניתי לי אויב מר. במשך 32 שנים, לא פחות, שררה איבה גדולה כלפיי מצד תומרקין. באשר לי, המשכתי להעריך מאד את עבודתו האמנותית, את עמדותיו החברתיות והשכלתו הרחבה, ואפילו תליתי בדירתי החדשה אסמבלאז' גדול אחר שלו, נפלא עוד יותר, מ- 1960. כל אותן שנים ארוכות, תומרקין סירב ליטול חלק בתערוכות שאצרתי (ולא נותר לי אלא לשאול עבודות שלו מאספנים), גם תקף אותי בגלי-צה"ל, אף התלונן עליי בפני עורך "הארץ", מה שגרם לסיום טור שבועי שכתבתי בשנות ה- 80 במוסף. פה ושם נתקלתי בו, ותמיד היה זה מלווה במילים ארסיות שלו (כגון אותו מפגש אקראי על מדרכה בפאריז, רחוב סֶן, בדרכי ארצה מהביאנאלה בוונציה, 1993 – מ"החממה" של אביטל גבע שהצגתי בלב הז'ארדיני: תומרקין חלף לידי ופטר בבוז גס את התצוגה).

נזקי עוינותו של תומרקין הלכו והצטברו, וכל דרכי הארוכה המסורה לכתיבה, אצירה והרצאות על האמנות הישראלית לא הועילה במאום לשינוי דעתו של האמן: מבחינתו, אני סוחר אמנות נאלח; כל השאר הוא מסווה…

בשלהי 2002 הבנתי שצריך לשים קץ לפרשה האומללה הזו. באותה עת, מוניתי כמנהל אמנותי של חלל-תצוגה בדרום תל אביב, "זמן לאמנות". ומאחר שתכננתי להציג תערוכות-חתך היסטוריות, היה ברור לי, שחובה עליי להשלים עם תומרקין. אזרתי אפוא אומץ, וחייגתי לתומרקין:

  • "יגאל, שלום, מדבר גדעון עפרת. נדמה לי, שהגיע זמן שנשים קץ לריב בינינו, הלא כן?"
  • "בוא מחר בבוקר לקפה "ניצה", ברחוב פרישמן (מול המקום בו הייתה פעם "קליפורניה"/ג.ע…).

באתי. תומרקין הסב לשולחן עם שלמה שבא. לחצנו ידיים ושוחחנו כאילו אנחנו חברים מאז ומעולם.

מכאן ואילך, תומרקין הציג בתערוכת-הפתיחה של "זמן לאמנות", תוך שטרח לא-מעט בשחזור עבודה סביבתית שלו ממחצית שנות ה- 80, "בלילה בגורן". זכור לי גם ביקור בדירתו היפואית לקראת עריכת תערוכה משותפת לו ולאיקה בראון ז"ל (התערוכה לא יצאה אל הפועל). לקראת 2004 אף נתבקשתי על-ידי מקורבת לכתוב מכתב המלצה למתן פרס ישראל לתומרקין. נעניתי בשמחה. תומרקין קיבל את פרס ישראל.

נ.ב.,

מה קרה לאסמבלאז' מ"קליפורניה"? מתישהו בשנות ה- 90, הגיע סוחר אמנות לדירת אחותי, רכש ממנה את הציור השבור, פנה אל תומרקין לשפצו, תומרקין שיפצו והאסמבלאז' נמכר לאוסף פרטי כלשהו. התצלום המופיע בראש המאמר הנוכחי הוא הגרסה המשופצת. אני אוהב אותה הרבה פחות מהגרסה המקורית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s