קטגוריות
Uncategorized

יומני ניו-יורק, אפריל 2022  [ה]."

יום שישי, 22 באפריל. מאמר ראשי בגיליון סוף-השבוע של "ני-יורק-טיימס": ג'ייסון פאראגו מדווח מהביאנאלה בוונציה: התערוכה הכללית ("חלב-החלום": תערוכה בהשראת סוריאליזם) מוצלחת למדי, הביתן האמריקני (עם סיימון ל̤יי, שעליה כתבתי ביומן קודם) עולה על כולם, גם הביתן הקנדי מרשים עם צילומי סטן דאגלס; אך, בכל הקשור לשאר 88 הביתנים הלאומיים –

"התצוגות הלאומיות הן הלקט הגרוע ביותר שראיתי לאורך 20 שנות ביקוריי בביאנאלה: לאורך רחוב גריבאלדי, סיוט של קונצפטואליות אפויה-למחצה ופיסול בדיחותי תפל […]. אמנים דגולים, דוגמת מאריה אייכהורן, אנליסטית נוקבת של מוסדות-אמנות, וקבוצת התיאטרון והטכנולוגיה היפנית, Dumb Type, מציגים כמה מהעבודות הפחות-מעניינות בתולדות הקריירה שלהם."

הביתן הישראלי כלל אינו מוזכר.

*

כל ביקור במרכז DIA, ביקון, עמק-האדסון, מרגש אותך מחדש. כי ביקור ב- DIA כמוהו כעלייה לרגל לבית-מקדש האמנות האמריקאית (ברובה) משנות ה- 70: החל בקירות אכסדרת-הכניסה ועליהם מילות-האלמוות של לורנס ווינר מ- 1969 ("האמן עשוי לבנות את עבודתו; היצירה אינה צריכה להיבנות; העבודה עשויה להיות מבוצעת"); המשך בכ- 70 ציורי הצל של אנדי וורהול הנושקים זה לזה; הסלע האדיר ששתל מייקל הייזר בקיר, או הבורות השחורים הגדולים שחפר (ונדמים כמשטחים גיאומטריים שחורים); החוטים שמתח פרד סנדבק בחלל ואשר נראים כמחיצות-זכוכית; מבני האיגלו של מאריו מֶרֶץ (אמן ה"ארטה פוברה" האיטלקי); תיבות העץ והמתכת הפסוודו-פונקציונאליים של דונלד ג'אד; התאריכים היומיומיים שהדפיס און קווארה על בדים שחורים קטנים; רישומי הקיר הרציונאליסטיים של סול לוויט; לוחות-הזכוכית האפורים גדולי-המידות של גרהרד ריכטר (שמשקפים את סביבתם ומגיבים לאידיאה של האמנות כ"חלון אל.."); מבני הפלדה העצומים  של ריצ'רד סרא; פסלי המכוניות המנותצות ומקומטות של ג'והן צ'מברליין…. ועוד ועוד, DIA אינה נגמרת… ואתה פוסע בחללים האינסופיים של DIA ואתה קד קידה מחדר לחדר, ואתה – שאינך מחשיב עצמך לחובב מינימליזם – מכיר בכל מאודך בגדולת הזרם הזה.

ואז אתה מהרהר לך באמנות הישראלית של שנות ה- 70. וללבך מתגנבות מחשבות ספק-מרושעות וספק-מרוממות-לב על-אודות הזיקה הרבה המתגלה לעיניך בין עבודותיה של דורותי רוקברן משנות ה- 80-70 – "רישום" באמצעות ניירות לבנים מקופלים ו/או שילוב ניירות-פחם בגיליונות לבנים ו/או הרכבת שכבות נייר והסטותיו – לבין יצירתו של יהושע נוישטיין מאז 1970. ומול אולמותיו של רוברט סמיתסון ב- DIA, ובפרט מול ערימות העפר שערם למרגלות מראות (שמכפילות את הערימה) אתה חושב על עבודות פיסוליות של בוקי שוורץ, שבהן שילב לוחות-סלע עם ראי. ואתה אומר לעצמך: כלום ייתכן, שאמנינו מהמושבה הניו-יורקית" בשנות ה- 70 ("זה ניו-יורק סקול"[1]) אכן יצרו ושכללו שפה אמנותית מקורית משלהם במקביל למינימליזם האמריקני ההרואי?

*

מגן חלוץ מודיע לי באי-מייל שמיכאל דרוקס מת. כל הודעה שכזו מכבה אלומת-אור נוספת בתולדותיי ומצמצמת את חוג-האור של חיי. כסטודנט באוניברסיטת תל אביב, מחצית שנות ה- 60, אהבתי את "דף-האחוריים" של עיתון-הסטודנטים, בו שיתפו פעולה בטקסט סאטירי מבריק ובאיורים חוצפניים שני סטודנטים צעירים שענו לשמות "חנוך לוין" ומיכאל דרוקס". זכורה לי גם התערוכה שהציג אז דרוקס במועדון הסטודנטים באוניברסיטה ובה גיליתי את אהבתי לאסמבלאז/ים שלו – אימומי-עץ, כלי-אוכל ישנים וכו' – שלאחר מכן, צפיתי בהם בערגה בגלריה "גורדון".

ב- 1975 נפגשנו בלונדון, זמן קצר בטרם הציג תערוכת-יחיד ב- ICA, ואז גם הראה לי את עבודותיו המושגיות. באותה הזדמנות, ברחוב ככל שזכור לי, קניתי ממנו צילום מסדרת "הפרעות בתקשורת" (1972), בו הוא נראה מנסה לבלום בכף-ידו את דמותה של גולדה מאיר המופיעה על מרקע הטלביזיה שלו. לא קל היה להתמקח עם דרוקס על המחיר. מאוחר יותר, קניתי ב"גורדון" עבודה מסדרת לוחות-המודעות שדרוקס קילף ו"ארז" (1970). לדרוקס היה באותה עת דוכן בשוק-פורטובלו, בו מכר לפרנסתו מיני חפצים שליקט ברחבי לונדון. מחלקם יצר עבודות אמנות מקסימות, אובייקטים אסתטיים מתוחכמים, שעטו גם ארשת מושגית.

כל אותה עת, הייתי מוקסם מעבודות המפות המקומטות שלו, שבראו פסוודו-גיאוגרפיות חדשות, גם מ"דרוקסלנד" – המפה הטופוגרפית של עולם-האמנות הישראלי בדמות דיוקנו-העצמי. אך, בעיקר, הוקסמתי במוזיאון ישראל מעבודתו מתערוכת "עולים  על ונוס" ("עשר פלוס", 1970): ארגז-משלוחים גדול, בתוכו תשליל גוף ונוס של בוטיצ'לי חתוך בתוך קלקר, בבחינת אריזתה של ונוס הנעדרת… לימים, תאצור גליה בר-אור במשכן לאמנות בעין-חרוד תערוכה מפוארת למיכאל דרוקס, מלווה בספר מקיף ויסודי. דרוקס כבר היה אז עמוק בתוך פאזה ציורית מופשטת, תקופה שפחות ריתקה אותי. מיכאל דרוקס חי בשכונת קמדן שבלונדון מאז נסיעתו לאירופה (תחילה, להולנד ב- 1972. 50 שנה חי ויצר בלונדון, אך – בעבורי ובעבור רבים – הוא היה ונותר אמן ישראלי, שובב-אמנות תל אביבי בעל חוש-המצאה וידי-זהב.

שנות ה- 70 שלנו הולכות וכלות.

*

אני נכנס ל- MOMA והדבר הראשון שמקבל את פניי בקומה ב' הוא אולם ובו פסלים אסמבלאז'יים צהבהבים, עשויים מעלים יבשים גדולים, קלחים, קש ושאר צמחים יבשים. מהטקסט הקירוני אני למד, שאלה הם צמחי מרפא, הקשורים למחלת הסרטן שעליה התגבר האמן האל-סלבדורי-אמריקני, גוואדאלופה מאראווילה. למבנים האסמבלאז'יים חזות מיתולוגית-פולחנית מרכז-אמריקנית והם מקנים לך תחושה של ביקור באגף אנתרופולוגי של מוזיאון מסוג אחר. "שוב העניין האתני-תרבותי-זהותי", אני רוטן לעצמי.

אך, האולמות הסמוכים מרגיעים אותי, ובפרט כשאני מתבונן בהפשטה השרבוטית המצוינת, האפורה כולה, ציורה המופשט וגדול-המידות (ומה לא גדול בניו-יורק) של ג'ולי מהרטו ((Mehretu, האתיופית-אמריקנית, שכבר פעם ראיתי תערוכה נהדרת שלה ב"גוגנהיים". מרחוק, סברתי שזהו ציור של סיי טוומבלי, אך לא.

ואז, אולם קוביות הפלדה הגיגנטיות של ריצ'רד סרא, של̱יחו לעולם לא נס; והאולם שעוצר לך את הנשימה מול מקבץ פסלי-המופת של ברנקוזי; וכו' וכו'; והקושי להכריע –  מה מלבב אותך יותר – הדיוקן מעשה-ידי מודיליאני או "שלוש נשים באביב" של פיקאסו מ- 1921; כל הטוּב השופע והבלתי-נדלה הזה של ה- MOMA, ששיאו, מבחינתי, הוא "נער עם סוס" של פיקאסו מ- 1905. אם, בעבר, הייתי ניצב כאן בחרדת-קודש מול "הריקוד" של מאטיס (1910) ומול "העלמות מאביניון" של פיקאסו (1906), הרי שהיום, כאשר אני כבר שבע למדיי מכל ה"גוּרמה" האמנותי המודרני, אני ניצב נפעם ונרגש ליד "נער עם סוס": הציור הענוג-להפליא הזה, מבטם הנוגה של הילד ושל הסוס; רישום-המכחול הזורם בעדינות נדירה סביב השניים; החיבור הנדיר הזה בין יופי נעלה, רגישות נשגבה ותוגה קיומית – גורמים לי להושיט זרועי וכמעט להסיר מהקיר את הציור ולקחתו הביתה.

מה ישווה ליופי הזה?! אולי, הדיוקנאות של הנס הולביין הבן, שממלאים שני אולמות גדולים ב"ספריית מורגן", הווילה היפיפייה שברחוב 36: האופן הלא-יאומן בו מצוירת כאן כל שיערה, הדקדקנות של כל חוט ריקמה, של כל אבן-חן זערורית ל אצבעות הדמות, החומריות הריאלית של כל בד-משי ופרווה… למות.

[סוף היומנים]


[1] גדעון עפרת, "זה ניו-יורק סקול?", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 21 בדצמבר 2021.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s