קטגוריות
Uncategorized

יומני ניו-יורק, אפריל 2022 [ד]

הודעה לעיתונות, שהופצה זה עתה מטעם מוזיאון "הגלריה הלאומית" בוושינגטון, מודיעה על רכישת עבודת-ענק של אורית חופשי, שכותרתה מצטטת את שייקספיר (מתוך "אונס לוקרציה", 1594) בנושא הזמן – Time…thou ceaseless lackey to eternity"" (זמן…אתה המשרת ללא-לאות את הנצח).

העבודה, ארבעה דפים גדולי-מידות, כל אחד כ-2 מ' על 1 מ', משלבת חיתוך-עץ, צבע, עיפרון ופסטל-שמן, והיא  מייצגת בפיגורטיביות, בין ריאליסטית לבין אכספרסיוניסטית, נוף פנוראמי ובני-אדם ברוח מדיטאטיבית מלנכולית. ההודעה המכבדת של המוזיאון מרחיבה על אודות אורית חופשי (ילידת 1959), על אופי יצירתה ועל זיקת יצירה זו להיסטוריה ישראלית ואוניברסאלית (הגירה, ואני אוסיף – שואה) ולנופים (בלתי-מזוהים, אך תמיד ישראליים ספציפיים) מסולעים, "חורבתיים" ו"נשגבים" בה בעת. הדמויות חפויות-הראש, המתגלות (בשני הלוחות הימיניים) בנוף עבודתה של חופשי, זו שנרכשה זה עתה למוזיאון, משדרות תחושה של נדידה, נתק ואבדון במרחב, מעין פליטי קטסטרופה בלתי-מוגדרת. הודעת "הגלריה הלאומית" מפענחת את המבנה הנראה בלוח השמאלי של הנוף כבית-כנסת שנהרס בידי פורעים בצ'כוסלובקיה (ממנו הגיעו לישראל הורי האמנית). דמות אישה במרכז הלוח השני משמאל צופה בנו מקרוב וכמו תובעת מאיתנו התייצבות רגשית-מוסרית כלפי משקעי ההיסטוריה האנושית המסומלים בנוף הציור,  נכתב בהודעת המוזיאון.

לא מכבר, פתחה אורית חופשי – ראש מסלול הדפס ומרצה בכירה ב"שנקר" – תערוכה מרשימה מאד במשכן לאמנות בעין-חרוד (אוצר: יניב שפירא). בעבר, היא אומנם זכתה בפרס ההדפס (ע"ש יעקב פינס) מטעם מוזיאון ישראל וגם נטלה חלק בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, אף נרכשה לאוספי המוזיאונים. אך, מעולם לא הוצגה בתערוכת-יחיד במוזיאונים אלה (תערוכת-יחיד מרשימה שלה נערכה ב"מוזיאון הפתוח", תפן, ב- 2009, אוצרת: רותי אופק). עיקר ההכרה הגיעה אליה ממוסדות אמנותיים בחו"ל, לרבות מלגות ופרסים. אולי עכשיו, לאחר הגיבוי היוקרתי ביותר שזכתה לו מטעם המוזיאון החשוב בוושינגטון (וזאת, גם לאחר רכישה של עבודתה על-ידי "מוזיאון מטרופולין" בניו-יורק) – אולי עכשיו, וגם בזכות התערוכה המצוינת בעין-חרוד, סוף-סוף, תזכה גם בישראל יצירתה של אורית חופשי להכרה המרכזית והגדולה, לה היא ראויה.  

*

מצאתי עניין מיוחד בפרק אחד בתוך ספרו מ- 2020 של גבריאל לוין – שהוא אמן-תיאטרון-בובות ופרופסור לדרמה – "אמנות ומסורת בעידן ההתקוממויות".[1] הפרק שמעניין אותי שמו "משיחיות קווירית ופוליטיקה של חגיגות יהודיות". לוין סוקר ומנתח מסורת מיוחדת של נשפי פורים בניו-יורק, שנוסדה ב- 2002 על-ידי חבורה, שקראה לעצמה בשם השערורייתי – "מועצת המופע א̞פְצֶלוּחֶעס", וחידשה את ה"פורים-שפיל" (אשר יש שֶתו̇לים בו את ראשיתו של התיאטרון האידישאי). מה שמעניין במיוחד בהתחדשות זו הוא ההגדרה העצמית של האירוע הפורים-שפילי כ"גלותי (דיאספורי), קווירי, […], פמיניסטי, אנטי-פאשיסטי, טרנס-סקסואלי ומאד מקסימליסטי."[2] עסקינן במופעים רדיקליים, הכוללים  "דראג" ו"קאמפ", לצד טכניקות תיאטרוניות שירשו אמני המופעים מלהקת "לחם ובובות" האגדית  (הערה אישית: ב- 1969, בפרובידנס שברוד-איילנד, זכיתי לצפות מספר ימים ברציפות במופעי הלהקה הנפלאה הזו, שבהנהגת פיטר שומאן. ויצוין, שגבריאל לוין, מחבר הספר הנדון כאן, אף עבד עם הלהקה בסוף שנות ה- 90).

מלכתחילה, חגיגות הפורים-שפיל האמריקניות החדשות נטו לגוון מחאתי-פוליטי, החל במחאה נגד משבר הביטוח הרפואי האמריקני, שהפקיר עניים, חולי איידס ושאר חולים כרוניים, וכלה ב…מחאה אנטי-ישראלית. שורש הפוליטיזציה של הפורים-שפיל החדש הוא במסר האלים של "מגילת אסתר", כלומר – בעימות בין יהודים לגויים, המן וכו', מתח המקושר על-ידי ג.לוין לטבח 29 המתפללים הפלסטינאים (ומאה הפצועים) שטבח ברוך גולדשטיין ב- 1994 במערת-המכפלה. הרוח הקרניבלית, השלטת בפורים-שפיל החדש, משרתת את הביקורת הפוליטית-ממסדית. גם לא מקרי האחוז הגבוה של אמנים להט"בים בתרבות האידיש המתחדשת בארה"ב. לפי גבריאל לוין, ההסבר נעוץ במעמדה ההיסטורי הדחוי של האידיש, היותה שפה גלותית שמעולם לא זכתה לגיבוי מוסדי לאומי. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הישראלית: ישראל והציונות נתפשות בתור מי שחיסלו את תרבות האידיש, כאשר מנגד לאידיש:

"חומות הבטון, עמדות המקלעים, כבישי ההפרדה, המחסומים – אלה הם רק דוגמאות בולטות לאטימה הישראלית של גבולות פוליטיים וסמליים. הרחק מה- religio (ההפרדה, מונח לטיני שאותר בידי ג'ורג'ו אגמבן כשוכן בעומק ה- religion, הדת: הדת, כל דת, כמקדשת הפרדות/ג.ע) – התחייה האידיאית נטתה לחילון ולמשחק […] ולחיובה של גלותיות היברידית."[4]

לא מפליא, לפיכך, הקשר שמוצא גבריאל לוין בין חגיגות הפורים-שפיל הנדונות לבין פרוץ האינתיפאדה השנייה ב- 2000:

"המיליטריזם הגובר של ישראל חידש את המחויבות לגלותי מטעם המיזם (הפורים-שפילי)."[5]

בהתאם, ב- 2003 נערך בפילדלפיה נשף-הפורים, "המגדר של מצוץ את הטרייפה שלי".  הנשף, שנשא אופי של פעולות קבארטיות קרניבליות, כולל תחרות היאבקות בין  "כשר" לבין "טרף", אורגן בסימן סולידריות עם המאבק הפלסטיני ולמטרת התרמה לפעולות נגד הכיבוש.

פורים כמתרס פוליטי וכאוונגרד אידישאי המכוון נגד ממשלות ישראל – מי יכול היה להעלות זאת על הדעת.

*

מטבח הוא מקום  שבו מתבשלים דברים, לא כלשכן "המטבח" ((The Kitchen שברחוב 19 במערב-מנהטן, מוסד ותיק ומהולל שמגדיר עצמו כ"תיאטרון לאמנויות-המופע", אף כי מתמחה בהצגת עבודות אקספרימנטאליות במדיומים שונים. כרגע, מציג בו אמן ניו-יורקי, א.ג'יין ((E.Jane, תערוכה בשם "בּ̱מקום בו אהבה גואה". ג'יין, אמן רב-תחומי ומוזיקאי מברוקלין (יליד 1990), מציג ב"המטבח", בין השאר, רישומים דיגיטאליים ומיצב וידיאו, המקיפים בימה לבנה ריקה. תערוכתו היא מעין ארכיון של מופעי השיר "בית" ((Home, שזומר במקור ב- 1975 מפי סטפאני מילס בהצגת ברודווי – "The Wiz". אלא, שבעבור ג'יין, אמן אפרו-אמריקני, השיר – לא זו בלבד שחרוט בנפשו מילדות, אלא שהוא מחובר לדורות של דיוות שחורות, החל מדיאנה רוס וכלה בוויטני יוסטון, ביונסה וגז'מין סאליבן. ולכל אלו מוקדשת התערוכה, שלתוכה מצרף ג'יין גם פרסונה בדיונית שהמציא, MYHSA שמה, בתפקיד פופ-סטארית מחתרתית (שחורה, כמובן).

שמות הדיוות השחורות מוקרנות גבוה על קירות החלל השחור, מעוטרות בקישוטים נוצצים; מילות השיר "בית", בכתב-ידו של האמן, מוקרנות על קנבסים התלויים  בחלל; ואילו במרכז, סמוך לבימה, יריעת-בד דקורטיבית עוטפת בחגיגיות צג בו מזמרת MYHSA את השיר. חוברת מלווה מזמינה את הצופה להיכנס לתוך ה"שק" (הוא יריעת הבד) ולצפות בווידיאו מבפנים.

אז, מה אגיד ומה אומר לכם? תצוגה עלובה מזו אינה זכורה לי. פשוט, עלבון לצופה, שמתקשה לתפוש מי וכיצד אישרו להציג את הדבר הקלוש הזה ב"המטבח". התשובה לשאלה צפויה ומדכאת: אמנות-אמריקה תקועה עד צוואר בתסביך הזהות התרבותית, זו האפרו-אמריקאית בעיקר. ואין בלתי: תערוכה-אחר-תערוכה-אחר-תערוכה, אתה שב ומוצא את עצמך מול גרסה נוספת של אישור זהות תרבותית שחורה. והנפש נוקעת מהיעדר ערך אמנותי נלווה.

*

אז, הנה, קחו עוד מנה לסיום: ב"ניו-מיוזיאום", שברחוב בווארי שבסוהו, מציגה פיית רינגולד ((Faith Ringgold תערוכה בשם "אנשים אמריקאים" ((American People. התערוכה עצומה, מתפרשת על פני 4 קומות, לא פחות, תצוגה אינסופית של אינספור קווילטים (שמיכות-טלאים) מצוירים בפיגורטיביות מעט-נאיבית ומאד ססגונית, שמייצגת המוני דמויות שחורות, בקבוצות ולבד, במצבים וברקעים מגוונים. לכל אורך התערוכה, רינגולד מקפידה להפגיש את דמויותיה השחורות עם דמויות לבנות ועם תרבות לבנה, לרבות הצבת השחורים לרקע יצירות של מאטיס ופיקאסו, ואף ממקמת את דמויותיה בתוך סאלון-ביתה הפאריזאי של גרטרוד שטיין וגם במוזיאון "לובר". הנה כי כן, רינגולד מבקשת לאשר, בדרכה האירונית, שוויון תרבותי בין שחורים ולבנים, שעה שמסמכים וכרזות באולם סמוך מסגירים את מעורבותה הפוליטית הלא-מתונה לאורך שנים ארוכות.

פיית רינגולד היא ציירת, פסלת (בובותיה הפרימיטיביסטיות מייצגות שחורים ושחורות בלבוש אפריקני, ואף הן מוצגות בתערוכה), גם סופרת ומורה בת 91 (ילידת הארלם, ניו-יורק, 1930). תערוכתה ב"ניו-מיוזיאום" היא רטרוספקטיבה ומחוות-ענק לאמנית ותיקה ולפעילה פוליטית בתחום המאבקים לזכויות אפרו-אמריקנים ולזכויות-נשים. עבודותיה משנות ה- 60 מסגירות נטייה עזה ל"פופ-ארט" (כגון, ציור דגל אמריקה נוטף דם), עם זיקות לג'ספר ג'ונס בעיקר. אך, עבודותיה ברובן מצוירות על קווילט.

פיית רינגולד היא אמנית מרשימה: יש לה סגנון מובהק, עולם ותרבות מובהקים, אף יכולת פיגורטיבית בלתי-מבוטלת וחוש צבעוני מפותח מאד. ועם כל זאת, התערוכה גדולה מדי, מתישה בשפע המוגזם של הקווילטים המצוירים, וחמור מכל – חדגונית ו"שקופה" מאד במסריה האפרו-אמריקניים ובאירוניות שבה.

*

פעמים רבות ביקרתי בארה"ב. אך, מעולם לא פגשתי באמנות אמריקאית כה תחומה באפיק אחד, אפיק הזהותנות של המיעוטים המקומיים. יותר ויותר אני מתרשם, שהאמנות האמריקנית העכשווית חד-ממדית, מוגבלת בערכיה הצורניים ובתכניה הפנים-אמריקניים.


[1] Gabriel Levine, Art and Tradition in times of Uprisings, MIT Press, Cambridge, Mass., 2020.

[2] שם, עמ' 78.

[3] שם, עמ' 94.

[4] שם, עמ' 98.

[5] שם, עמ' 99.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s