קטגוריות
Uncategorized

יומני ניו-יורק, אפריל 2022 [ג]ְ

נציגת ארה"ב לביאנאלה בוונציה, הנפתחת בימים אלה, היא סימון ליי ((Leigh, האמנית השחורה הראשונה שזכתה לכבוד. ליי בת ה- 54, בתם של מהגרים מג'מאיקה, זוכת פרס "הוגו בוס" (מטעם "מוזיאון גוגנהיים") ב- 2018, מציגה פסלי קרמיקה וברונזה גדולי מידות, מסוג פסל-הברונזה שניצב במשך שנתיים (עד מאי 2021) בלב הטיילת המוגבהת שבצ'לסי, מנהטן – "בית-לב̤נים" (Brick –House)  , שמו. הפסל, כ- 5 מ' גובהו, ייצג אישה שחורה בעלת טורסו עגול ורחב, שיער א̞פרו̇ וצמות, והשקיף, על העוברים ושבים, למרות שנעדר עיניים. הפסל מוצג, אגב, בביתן האמריקני בוונציה.

בחלל הכניסה לביתן האמריקני מציגה ליי פסל-ברונזה, "לוויין" שמו, אף הוא כ- 5 מ' גובה: פיגורה נשית שחורה, דקה וגבוהה, בעלת דסקית שטוחה בתור ראש, מיזוג של בראנקוזי ופסלון-עץ אפריקני עממי. אך, אמירתה ה"אפריקנית" של סימון ליי מבוטאת בשיאה בשינוי החזית של הביתן הניאו-קלאסי ("ג'פרסוני") למעין בקתה ילידית ביבשת השחורה, עמודי עץ הנושאים סכך סמיך מעליהם. את הרעיון אימצה ליי מתוך אלבום צילומים ישן, שתיעד את התערוכה הקולוניאלית הגדולה שהוצגה בפאריז ב- 1931[1]. פה ניצב, בין השאר, "ההיכל האפריקני", שביקש להדגים את התרבות הילידית הפרימיטיבית השחורה. גם פסלי הקרמיקה הגדולים שמציגה ס.ליי (מי שהחלה דרכה האמנותית כפסלת קרמיקה) עונים לעידן הקולוניאלי, בהיותם מבוססים על צילומים מבוימים שצילם צלם לבן ב- 1882 ובהם תיעד נשים אפריקניות כמזכרות לתיירים.

כפי שציינו בפרק קודם של "יומני ניו-יורק", האמנות האמריקנית דהיום אינה משה מ"זהותנות". הבחירה בסימון ליי מאשרת זאת בגדול, אך מבלי לסתור  את העוצמה האמנותית של פסליה.

*

הספר הזה פורסם עוד ב- 1979 ונחשב לקאנוני בתחומו, אך רק עכשיו קיבלתי אותו שי מידיד ניו-יורקי. כוונתי לספרו של קארל שורסקה על וינה של "סוף-המאה" (ה- 20, כמובן).[2] מוכּרים לי ולרבים לא מעט ספרים על וינה דאז, זו של קלימט, שילֶה, קוקושקה, שניצלר וכיו"ב (לרבות האסופה בעברית, שראתה אור ב- 2019 בהוצאת לוין, "וינה 1900", בעריכת רינה פלד ושרון גורדון). כך, שענייני האחד כרגע בספרו של שורסקה הוא בפרק המזהיר על תיאודור הרצל שלנו. אך, בטרם אכתוב מספר מילים בנושא, אציין (לטובת אלה שאינם מכירים את המחבר), ששורסקה הוא היסטוריון-תרבות אמריקני נודע, שהתמחה בתולדות גרמניה המודרנית וחי לא פחות ממאה שנים (2015-1915).

שורסקה, שנעזר לא-במעט בביוגרפיה הידועה שכתב אלכס ביין על הרצל, מדגיש את הפן האי-רציונאלי בתפישתו המדינית של החוזה, תוך שמשווה בינו לבין גאורג פון-שונרר וקארל לוגר (שני הלאומנים האוסטרים האנטישמיים, אשר גם שימשו מודל בעבור אדולף היטלר). מה שתפש אותי יותר מכל בתיאור המבריק של חיי הרצל, אישיותו הפרובלמאטית ונסיבות ההתגבשות של הרעיון הציוני בנפשו היה – לא הגנדרנות של הרצל, אף לא כמיהתו האריסטוקרטית, גם לא התקרבותו המוקדמת לנציונליזם גרמני, אלא יחסו השלילי של הרצל ל…יהודים:

"האירוניה […] הייתה, שהוא עצמו הביט ביהודים  בכללם מתוך סלידה, בתור פגומים בגופם ובנפשם מחמת הגטו. […] 'נישואי-תערובת בין הגזעים המערביים לבין אלה המזרחיים-לכאורה, על בסיס דת לאום משותפת – זהו הפתרון הגדול הראוי', כתב הרצל ב- 1882."[3]

לפי שורסקה, משותפת הייתה להרצל, לוגר ופון-שונרר סלידה זו מיהודים. תוך שמצטט מיומני הרצל, כתב ההיסטוריון:

"נראה היה בלתי-אפשרי ליהודים 'לשחרר עצמם מהתכונות שבגינן הם נרדפו בצדק' […]. המזור המיטבי לתסמיני האנטישמיות יהיה לנקוט ב'כוח ברוטאלי' בצורת דו-קרב אישי (של היהודים/ג.ע) עם מתעבי יהודים. 'די בשישה אירועי דו-קרב שכאלה […] בכדי לתרום רבות להרמת קרנם של היהודים.' הרצל הוא-עצמו הרהר באפשרות לעשות זאת בתור אלוף אבירי של הכבוד היהודי: הוא יזמין את מנהיגי האנטישמיות האוסטרית – את שונרר, לוגר, או את הנסיך אלואיס  ליכטנשטיין – לדו-קרב."[4]

פיתרון תראפויטי אחר לבעיית האנטישמיות, סבר הרצל, יהיה בהמרת-דת המונית של היהודים לנצרות.

הדברים הללו ידועים בחלקם הגדול, אך עודני מוצא אותם מטלטלים; ובהם, החוויה העזה שחווה הרצל באופרה של אחד מגדולי האנטישמיים, ריכרד וגנר, "טנהאוזר", שממנה שב הביתה נסער והחל רוקם בנפשו את חזון מדינת היהודים. ובכלל, התנועה הציונית תהא סוג של 'אמנות טוטאלית' (- Gesamtkunstwerk מושגו של וגנר/ג.ע).

כך, יותר ויותר טווה שורססקה בספרו את המשוואה המשולשת בין פון-שונרר, לוגר והרצל, בבחינת שלושה לאומנים שצמחו מתוך משבר הליברליזם  הווינאי, פנו כל אחד לכיוון שונה, אך אימצו אסטרטגיות דומות:

"בדרך פנייתו להמונים, הרצל שילב יסודות ארכאיים ופוטוריסטיים באותו אופן כשונרר ולוגר לפניו. כל שלושה המנהיגים העלו על  נס את עניין הצדק החברתי והציבוהו בטבור ביקורתם על כישלונות הליברליזם. כל השלושה קישרו בין כמיהה מודרנית לבין מסורת קהילתית-ארכאית: שונרר קישר לשבטים הגרמניים, לוגר קישר לסדר החברתי הקתולי מימי-הביניים, ואילו הרצל קישר למלכות ישראל שבטרם הגלות."[5]

מביך, לא?

*

ומה קורה ב- PS1? השלוחה של ה-MOMA בקווינס מוכרת לי ולרבים כמקור לא-אכזב לאמנות עכשווית ניסיונית, ואני מסוקרן. בעיתונים מדווח, שמנהלת PS1 משקיעה מאמצים לפתוח את המתחם, המוקף חומה (בית-ספר, לשעבר)  בפני הקהילה השכונתית, ואפילו – תחזיקו טוב! – מהרהרת בהסרת החומה. מעורבות קהילתית הולכת היטב עם זהותנות, והיכן ילבלב הזיווג הזה אם לא בניו-יורק של ימים אלה?!

"ניו-יורק רבתי" היא תערוכה קבוצתית המתקיימת מדי 5 שנים, זו הפעם החמישית. מציגים בה 47 אמנים מאזורי ניו-יורק, רבים צעירים בלתי-מוכרים, רבים מהם מהגרים או בני-מהגרים – מלבנון, אירן, מצרים, ארגנטינה, יפן, ברזיל ועוד. התערוכה מאגדת בתוכה שפות אמנותיות שונות ורבות – דוקומנטריות (צילום, בעיקר), ארכיוניות, סוריאליסטיות ועוד. אמני התערוכה, בהם קהילות-אמנים, מציגים את תפישותיהם האורבאניות לגבי ניו-יורק, עם דגש על הקהילתי, הפוליטי, האקולוגי, וכן… הזהותי-תרבותי, איך לא. שלוש אוצרות התערוכה עיצבו תצוגה רבת-חדרים, שהמרתק בה יותר מכל (בעבורי) היה הגיוון הלאומי של המשתתפים, מעין תערוכת מהגרים לארה"ב, בתוספת אמריקנים שמרביתם שחורים. גלובאליזם במיטבו; ואמנות? פחות מכן.

ואף-על-פי-כן, שמחתי לגלות בתערוכה אמן אמריקני ממוצא יפני, יוג'י אגמאטסו, אמן מצוין, שמציג מזה חודשים ארוכים בתערוכה הקבוצתית הבינלאומית – "הווה מתמשך" – המוצגת  במוזיאון ישראל. אגמאטסו מלקט מדי יום ביומו מושאי פסולת זעירים מרחובות העיר – חוטים, שברי זכוכית, מסטיקים לעוסים, נוצות וכו' וכו' – ומפליא להרכיב מהם פסלונים-אסמבלאז'יים מיניאטוריים, שעשרות רבות מהם מוצגים בווויטרינות זעירות לאורך הקיר. כך במוזיאון ישראל וכך ב- PS1. בנוסף, לאורך דלפק ארוך מוצגים פנקסים זעירים, בהם מתעד אגמאטסו  בכתוב ובמפה-זוטא את מסעותיו היומיומיים. הרבה יופי ויצירתיות בעבודותיו.

התערוכה האחרת ב- PS1 קרויה "המהפכה היא בית-ספר", או בשמה המלא – Homeroom Slow Factory, The Revolution is School. כשמה, התערוכה מתפקדת בבחינת ספק-מעבדה וספק-תוכנית-פעולה לימודית קולקטיבית. סרטי-וידיאו, כרזות, מיצב וסדנאות – מזמינים את המבקרים לאינטראקציה לימודית בנושאי שוויון חברתי, בעיות האקלים, עיצוב הסביבה וכו'. הכיתה, אותה כיתה שממנה צמח ה- PS1 ב- 1976, שבה ותופשת מקום כחלל "מהפכני", משמע כחלל המבקש לגשר בין המרחב האמנותי לבין שינוי קהילתי וכלל-חברתי.

האם אני מבוגר מדי וציני מדי בכדי שאוכל "לזרום" עם פעילות כגון זו ותערוכות כגון אלה ואפילו להאמין בהן? האם מעמדי כתייר מזדמן בניו-יורק מקיא אותי החוצה מהתגייסות לאתגרים הקהילתיים-אורבאניים הללו? והשאלה הקשה מכל: האם האמנות העכשווית בצרות-צרורות?

את נפשי אני משיב בביקור ב"מוזיאון נוגוצ'י", הלא-רחוק. האסתטיות המושלמת של פסלי האבן שלו, המשלבים פראות גולמית של הסלע עם עיצוב מינימליסטי עדין-שבעדינים, גם העיצוב האוצרותי של הפסלים בחלל (ובגן היפני הקטן שבלב המוזיאון) – כמוהם כמנת-חמצן וכדור-הרגעה.


[1] גדעון עפרת, "ביתן א"י בתערוכה הקולוניאלית, פאריז 1931", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 16 באוגוסט 2020.

[2] Carl Schorske, Fin de Sièfle Vienna, Vintage Books, New-York, 1979 (1981).

[3] שם, עמ' 151.

[4] שם, עמ' 160.

[5] שם, עמ' 167.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s