שתיים במכה אחת
הללויה! כדבר הזה טרם קרה לי: שתיים במכה אחת, שתי תערוכות נהדרות תוך שעתיים באותו יום, יום שבת, 26 במארס 2022, יום שלא במהרה יישכח. בשעה 12.00 בקירוב – תערוכה מצוינת, מפתיעה, כובשת של גיא גולדשטיין, הגלריה של "ארטפורט", דרום-תל אביב (אוצרת: ורדית גרוס). בשעה 13.30 בקירוב, תערוכה מפוארת, מכובדת, איכותית מכל בחינה, של שחר יהלום ב"מובי", מוזיאון בת-ים (אוצרת: הילה כהן-שניידרמן).
אצל גיא גולדשטיין, בקושי אפשר לזוז מרוב קהל. תסמונת יאיוי קוסמה. מן הסתם, יצא הקול. או, שפשוט, יום שבת, תל אביב, מזג-אוויר נאה. בכל אופן, התערוכה מהנה, משעשעת, מבדרת, לא פחות משהיא רצינית, מעמיקה, חכמה. תערוכה עליזה, צבעונית, רבת-אירועים מיניאטוריים, תערוכה עתירת המצאות, פטנטים והומור. ובה בעת, כאמור, תערוכה חושבת, כבדת-משקל, אספקלריה של זמננו בפרספקטיבה של 170 שנה. כי גיא גולדשטיין מזמין אותנו לחוות את גרסתו לתערוכה הבינלאומית הראשונה, שהוצגה בין מאי לאוקטובר 1851, ב"קריסטל-פאלאס" שבהייד-פארק הלונדוני: אותה "התערוכה הגדולה", בה הוצגו מוצגים ראשונים של המהפכה התעשייתית (דוגמת מכונת-קציר אמריקאית) לצד אטרקציות, כגון יהלומי "קוהינור" הענקיים, ולצד הדאגרוטייפים הראשונים (אבות הצילום), לצד בארומטר הפועל באמצעות עלוקות, וכו' וכו' וכו', 13,000 מוצגים באינספור תחומי מדע וטכנולוגיה.
גיא גולדשטיין מזמיננו, כביכול, למרחב דומה, עתיר-מוצגים, קינטי וסטטי בה בעת: חפצים פסוודו-פונקציונאליים ממונעים ב"לו-טק", אביזרים נייחים בהרכבים אבסורדיים, מעין מעבדה מדעית מופרעת, שטוטניקית, טכנולוגיה שהשתגעה, עולם תעתועים אי-רציונאלי.
כבר פגשנו בעבר באובייקטים המטופלים, הקינטיים והווקאליים, של גולדשטיין. אך, דומה, שתערוכתו הנוכחית ב"ארטפורט" היא תערוכת הכתרה, תערוכת גילויו כאמן מהשורה הראשונה בדור הישראלי הצעיר. היותו אמן ממין זכר רק מעצימה את ההפתעה, לאחר שכמעט התרגלנו, במהלך העשור האחרון, להובלה של נשים אמניות בישראל.
אנחנו מסתובבים לנו בין אינספור המוצגים, התוקפים אותנו מכל עבר בחיוניות של ססגוניות ודינאמיות; אנחנו נעים בין המוני הגירויים החזותיים, אשר בכל אחד ואחד הושקעו עמל, כושר עיצוב מעולה ומחשבה, ואנחנו חשים, שבשורת הלם-החדש של 1851 כמו תורגמה בקריצה אל ימינו, אל הלם המהפכה הטכנולוגית-מדעית האדירה, זו הטכנולוגית, הגֶנומית, הבין-כוכבית וכו', שאותה אין אנו חדלים לחוות בעשורים האחרונים. ואנחנו מבינים, ששנות האלפיים סחררו אותנו שלא בטובתנו לעומקה של מהומה קרקסית של מתקפת חידושים, פיתויים, שיווקים, מופעי קסם שאין בכוחנו להבינם ושבהם אנו שבויים. תמציתה של מהומה קרקסית זו מחכה לנו בגלריה של "ארטפורט". הנה כי כן, רוח משחקית שובבה נושבת על "התערוכה העולמית 2022" של גיא גולדשטיין, מחברת את הממציא, החוקר, המדען והאמן באחדות יצירתית אחת של ילדות וצעצועים. איזה יופי!
ואז אנחנו נוסעים לבת-ים ונכנסים למוזיאון העגול ובו ממתינה לנו חוויה אמנותית שונה לחלוטין מזו שחווינו זה עתה בדרום-תל אביב: חוויה בשחור-לבן, חוויה מורבידית, כזו שרוח-אבל מנשבת בה ממבנים דמויי קבר, סרקופג ומצבה. הגענו לתערוכתה של שחר יהלום, מי שכבר צוינה בעבר במדור זה כאחת המשובחות שבאמניות הדור הצעיר. קראו מה כותבת (בין השאר) אוצרת התערוכה היפיפייה הזו:
"עבודותיה של יהלום הן מרחבי התבוננות למעברים העדינים והמתעתעים שבין התנועה לדממה, בין החי למת. עבור יהלום המוות הוא אינו דבר סטטי ומוחלט, הוא אינו חד-ממדי ואינו חד-סטרי, אלא מהות שיש להתקרב אליה במובן הפיזי ביותר, בדרך פעולתו של הקברן, זה הנמצא עם המת, מנקה את גופו, עוטף בתכריך, בונה תיבה ותבנית לפי תווי מתארו או מניחו בתוך האדמה. לעתים נדמה שיהלום היא נצר לשושלת עתיקה של קברנים. […] יהלום עוסקת – באמצעות פעולת התִבְנוּת – בהופעה של המת כפסל. […] הקברים של יהלום נבנית על גבי פסלים המייצגים את הטבעי – תן, תנשמת ערופת ראש, פרחים, אבן; […] יהלום אינה אמנית 'רוחנית', כי אם 'רוחית'."[1]
במקורם, ה"קברים" של שחר יהלום "טמנו" בתוכם תבנית פסל אנונימי של איילה, או של פסלי תנשמת, עורב, תן וכד-אפר שיצר אלון גיל (איש כליל), או זר פרחי פלסטיק, או פסלי אם וילד שיצר יחיאל שמי ז"ל, ועוד. שחר יהלום יצקה תבניות בעבור הפסלים הללו, שלאחר מכן הוצאו מהתבניות ואלה האחרונות נחתמו בגבס או בזכוכית. התוצאה היא מבנים פיסוליים המהדהדים-משהו בצורתם את המקור הקבור-לשעבר. מעין קליפה מופשטת של מקור פיגורטיבי (שעשוי להיות גם רגליים של אמנית-ידידה, שהושכבה וכוסתה ביריעה, כ"גופה").
כיצד נבין את קבורת פסליהם של אמנים אחרים, יציקתם ושימור תבניתם? ובכן, קברנים אינם קוברים את עצמם. זאת ועוד: כל יצירת אמנות היא, מבחינה מסוימת, גוף מת, דומם, פגר, תהליך חי שקפא. שחר יהלום קוברת יצירות אמנות של אחרים כמי שקוברת את גופות האחרים. במעשה זה היא משלימה היגיון פנימי של עיסוקה האמנותי במוות. ומעל לכל, הרגישות החומרית-אסתטית. מה יש לדבר.
*
הידד! כדבר הזה טרם קרה לי: שתיים במכה אחת, שתי תערוכות נהדרות תוך שעתיים באותו יום. ההיו, או חלמתי חלום?
[1] הילה כהן-שניידרמן, טקסט נלווה לתערוכת שחר יהלום במוזיאון בת-ים, ללא מספור עמודים.
המחסן של גדעון עפרת 