קטגוריות
Uncategorized

בוסטון/תל אביב: 1948

ב- 14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל, וכחודשיים אחר-כך, ב- 2 ביולי 1948, נוסדה בתל אביב קבוצת "אופקים חדשים", וההפשטה הישראלית יצאה לדרכה הממוסדת-למחצה, מלווה בתרועות מחד-גיסא ובגנאי מאידך גיסא. עד כאן הדברים ידועים. פחות ידוע, שב- 17 בפברואר 1948 פרסם "המכון לאמנות מודרנית" בבוסטון מניפסט ובו הכרזה על שינוי שם המכון ל"המכון לאמנות בת-זמננו". מאחורי שינוי השם עמדה טענה בוטה, שעוררה שערורייה-רבתי ברחבי עולם-האמנות האמריקני דאז.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמוסד הבוסטוני שינה את שמו. ב- 1936 הוא הוקם בתור "המוזיאון לאמנות מודרנית", וב- 1939 הומרה המילה "מוזיאון" במילה "מכון". אך, ההמרה של 1948 הייתה טעונה הרבה יותר מבחינה אידיאולוגית.

טענת המכון הבוסטוני, כפי שנוסחה על-ידי מנהלו, ג'יימס ס. פלאוט, הייתה כדלקמן: האמנות המודרנית (שהיא בארה"ב דאז, קרי – ניו-יורק, אמנות מופשטת, ובעיקר אקספרסיוניסטית-מופשטת: מאמרו המכונן של קלמנט גרינברג על ג'קסון פולוק פורסם ב- 1948), ובכן – שהאמנות המודרנית הפכה ל"כת מביכה", אשר "מבוססת על יסודות מסוכנים של אי-בהירות ושלילה, ונוקטת בשפה פרטית, לא אחת סודית, התובעת עזרתו של פרשן." כך בחוברת דו-דפית של המניפסט, שחולקה ל- 40,000 אישים ומוסדות בעולם האמנות האמריקני.

טענת פלאוט הייתה, שהאמנות המודרנית, זו המופשטת, נבגדה על-ידי אותם מבקרי אמנות ואוצרים שביקשו לקדמה:

"באורח פרדוקסאלי, הפכה הפרשנות עצמה למחסום בפני קשר טבעי […] עם הצופה. […] היא הפכה למגרש-משחקים אטרקטיבי של דיבור כפול, אופורטוניזם והתייפייפות על חשבון הציבור."[1]

כך הפכה האמנות המודרנית, המשיך פלאוט, לבלתי-מהנה ובלתי-מובנת לקהל, אף לחסרת-משמעות. אי-לכך, תודח המילה "מודרני" משם-המוזיאון.

פרסום דבר שינוי השם והמניפסט עוררו סקנדל וגררו גל גבוה של תגובות עזות בעיתונות האמריקנית. היו אף שהשוו את החלטת המוזיאון ל"מסיבת התה" הבוסטונית בסוף המאה ה- 18: אם אז התקוממה הרוח האמריקנית הגאה כנגד הקולוניאליות האנגלית, הרי שעתה הובנה ההפשטה המודרנית כיבוא אירופאי-פאריזאי פסול, שבמקומו מן הראוי לזקוף ראש ולאשר את התרבות האמריקנית המקורית. זו האחרונה הובנה בעיקרה במונחי הריאליזם החברתי האמריקני (בן שאהן, גרנט ווד, תומס הארט בנטון, ווקר אוונס, ועוד), אותו ריאליזם שכנגדו קמה ההפשטה האמריקנית.

תגובת ה- MOMA הניו-יורקית, שנוסדה ב- 1929 ושתפקדה כמעוז ההפשטה, הייתה צוננת: "אין תגובה". לעומת זאת, תגובתו של קלמנט גרינברג, דוברה הראשי של ההפשטה הניו-יורקית, הייתה במאמר פולמוסי חריף שפרסם ב- The Nation ("איזו מין עכשוויות אחרת מציע המכון הבוסטוני?!", טען גרינברג).

חרף העובדה, שבאותה עת של פרסום המניפסט הבוסטוני הוצגה ב- MOMA תערוכה של הריאליסט, בן שאהן, התנערותו של המוסד הבוסטוני מה"מודרני" הניו-יורקי ביקשה לצדד בריאליזם האמריקני כמייצג את העדפתו האמנותית של הציבור הרחב.

במבט מהיום, ברור ניצחונה של MOMA ותבוסתו של המכון הבוסטוני. אך, לעניינו של מאמר זה, יש להתעכב עוד קצת על הפרשה, תוך השוואתה לשערורייה ההפוכה שעוררה בישראל הולדת קבוצת "אופקים חדשים" באותם חודשים הם עצמם.

הסקנדל התל אביבי נבע דווקא מתוך אקט מודרניסטי מפתיע, שהתרחש, כאמור, ב- 2 ביולי 48, יום בו פורסם ב"הארץ" גילוי-דעת של 15 אמנים, שהצהירו על פרישת מאגודת האמנים.[2] לכאורה, פרישה על רקע "בינוניות" של רמת תערוכות-האגודה, אך למעשה, הנפת דגל המודרנה, קרי- הפשטה, כנגד הפיגורטיביות המדשדשת הנהוגה בתערוכות. קבוצת "אופקים חדשים" לא פרסמה שום מניפסט, וגם התבטאויות ספוראדיות של אמניה לא סיפקו כל בסיס רעיוני משותף. אף להיפך. ברם, ההתפצלות מהנורמה האמנותית של אגודת האמנים התבהרה והתחדדה מתערוכה לתערוכה של הקבוצה הפורשת.

כפי שבבוסטון זוהתה ההפשטה עם התבטלות אמריקנית בפני פאריז ואירופה, דהיינו, כפגיעה ברוח האמריקנית (זו המיוצגת דווקא בציורים הריאליסטיים את ההוויה האמריקנית, העירונית והכפרית), כך זוהתה "אופקים חדשים" עם פאריז של סאלון "ריאליטֶה נוּבֶל". יתר על כן, טענת חברי הקבוצה, יוסף זריצקי בראשן, בזכות ערכים צורניים אוניברסאליים ("Valeurs"), הובנה כאישור להתנכרות ממהלכים היסטוריים מקומיים – הקמת המדינה, ההתיישבות, מלחמת העצמאות, גירוש ערבים (ו"ממשל צבאי"), העליות ארצה וכו'. וגם אם ביטוי אמנותי של מהלכים אלה לא עמד במרכז יצירותיהם של אמני אגודת האמנים, בכל זאת, עדיין דבקו רבים מהם בשרידי "הציור הארצישראלי" משנות ה- 40, משמע – נופים והווי  מקומיים.

ההתבדלות מהטבע והאדם הארצישראליים פורשו בחודשים שלאחר ייסוד "אופקים חדשים" כבגידה באותנטי, בממשי ובהומאני, פירוש שאומץ בעיקרו על-ידי חוגי השמאל – ממפ"ם ועד לקומוניסטים. בחיפה ובקיבוצים פעלו, באותה עת, ציירי ריאליסטים-חברתיים, שראו עצמם כמייצגי האוונגרד האמיתי (ייצוג הפרולטריון, מחאה נגד נישול ועושק, וכדו'), שלא כאותם "מודרניסטים" המתיימרים לאוונגרד של האבסטרקט. ברם, חרף דמיון מסוים בנקודה זו בין תל אביב ובוסטון של 48, חובה להדגיש את שוליות הריאליזם החברתי בישראל דאז (לעומת הפופולאריות של הריאליזם האמריקני בשנות ה- 40-30), ובהתאם, יש לשוב אל זירת העימות המרכזי – "אופקים חדשים" מול "האגודה", שתחביריה היו מגוונים.

כמו בארה"ב, גם העיתונות הישראלית הגיבה בלהט לאירועי יולי-נובמבר (התערוכה הראשונה  של "אופקים חדשים"), אך נטייתם של מבקרי האמנות הייתה לתלות מגרעות בקבוצה הפורשת, לרבות הטענה ה"בוסטונית" בדבר קושי הבנת הציורי החדשניים. כדוגמת ביקורתו הפיליטונית-סרקסטית של העיתון "הבוקר" בצורת "מסיבת תלמידי חכמים" הדנה בתערוכה:

"מוכרח אני להודות, פתח אחד ואמר, שכל האמנות הזאת בשבילי סתרי תורה וחוששני שלא רק אני אינני מבין, אלא שאיש איננו מבין. על כן אפשר להגיד על אמנות זאת שהיא כמו 'הפרה האדומה' בשעתה, שהייתה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים…"[3]

עניין ההאשמה בזיקה לשמאל או לבורגנות מבלבל למדי: שבעוד מכיוון "קול העם" בעיקר, בוטאה מתקפה משמאל נגד "אופקים חדשים" (ה"נאשמת" בהתעלמות מייצוג הכלל לטובת מבע אינדיווידואלי-אגוצנטרי-בורגני), אמני ההפשטה היו מקושרים לחוג "תרבות מתקדמת" של מפ"ם (בהמשך לפיליטון הנ"ל ב"הבוקר", קראנו: "…מה שאמרת 'פרה אדומה' יפה אמרת – העיר השני – שכן הציירים הללו מסתופפים דווקא בצל התרבות המתקדמת האדומה…"[4]). כך או כך – שמאל. מבחינה זו, דמה הבלבול למה שהתחולל ב- 48 בין בוסטון לניו-יורק, שעה שאמני ההפשטה הואשמו בנטייה קומוניסטית, ובה בעת, הריאליזם החברתי האמריקני נודע בגוון הסוציאליסטי שבו.

לכאורה, המתח האמריקני מ- 48 בין בוסטון ("המכון לאמנות בת-זמננו") לבין ניו-יורק (MOMA) התגלה בישראל כמתח בין מוזיאון תל אביב (שתמך ב"אופקים  חדשים" והציגה בשתי תערוכותיה הראשונות, שלא לומר, תערוכות-היחיד של אמני הקבוצה) לבין בית-הנכות הלאומי "בצלאל" בירושלים (שהיה, מאז ומתמיד, שמרני בתערוכותיו). אך, האמת המדויקת יותר היא, שמוזיאון תל אביב גם תמך באמני "הציור הארצישראלי" ובצייריה הבולטים של "האגודה", כשם שבית-הנכות הירושלמי הציג תערוכות של יוסף זריצקי (1930, 1949, 1952) ומרסל ינקו (1942, 1948, 1952) – מובילי המודרנה שבאמני "אופקים חדשים".

סופו של דבר וכידוע, ניצחון המודרנה/הפשטה באמנות הישראלית היה נחרץ, וזאת במקביל לניצחון בארה"ב. 1948 נותרה אפוא, בניו-יורק ובתל אביב, כתאריך המסמן תבוסתה של שמרנות אמנותית בפני הקידמה האמנותית, קרי – חדשנות והליכה עם רוח-הזמן.


[1] Richard Meyer, What Was Contemporary Art?, MIT Press, Cambridge, Mass., 2013, p.191.

[2] גילה בלס, "אופקים חדשים", מודן, תל אביב, 2014, עמ' 29.

[3] "הבוקר", 14.12.1948. מצוטט אצל גילה בלס, שם, עמ' 38.  

[4] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s