ליאת אלבלינג, רננה אלדור, חנאן אבו-חוסיין, יעל בורשטיין, הדס חסיד, שחר יהלום, אלה ליטביץ, מריה סלאח מחאמיד, יעל קיני, מורן קליגר, קרן רוסו, תכלת רם… רשימה חלקית בהכרח, אך כזו שאיני רשאי להתעלם ממנה ואשר תובעת ממני (ומכולנו!) תשומת-לב. הנה כי כן, לאורך מסעות הייסורים שלי בעשור האחרון בין גלריות בתל אביב ובירושלים (בעוונותיי, איני מרחיק לכת, ואין ספק שהחמצתי תערוכות רבות וטובות) – ובכן, לאורך כל המסעות הללו, רוב ברור ומוצק של האורות שהפציעו היו של אמניות – שורה ארוכה של אמניות, צעירות יותר ופחות, שהצליחו לפרוץ את חומות ה"כבר ראיתי הכול" וחשמלו אותי במעגל חשמלי של עין-לב-מוח. אמניות, הרבה יותר מאמנים (הגם שזכורים לי היטב מספר זכרים איכותיים מאד).
יובהר: מדובר בשיפוט פרטי שלי, התרשמותי האמפירית, מהשטח. כמעט שאיני מכיר את האמניות המפורטות לעיל; התרשמותי חייבת אך ורק ליצירות נהדרות שלהן שפגשתי באקראי בגלריות. שפותיהן האמנותיות נבדלות האחת מרעותה: זו מצלמת, זו רושמת, זו אקוורלית, זו פסלת, זו מינימליסטית, זו פוסט-מושגית, זו פוליטית, זו פורמליסטית, זו חומרית וזו על גבול הא-חומרי. ואף-על-פי-כן, כל התריסר הנ"ל הבקיעו לנפשי המסוכסכת עם האמנות העכשווית. נשים, הרבה יותר מגברים.
שמא עסיקנן רק בסטטיסטיקה, שיסודה בריבוי הולך וגובר של נשים באקדמיות לאמנות בישראל של 50 השנים האחרונות (יוסף קריספל, ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל", מדווח לי על 50% גברים ו-50% נשים במחלקה)? אולי. ואם כן, הרי לנו הוכחה לתזה המרקסיסטית בִדבר כמות ההופכת לאיכות. כך או אחרת, זוהי שעתן היפה של הנשים ברמות שונות של החברה והתרבות, בעולם ובארץ. זוהי שעת התעצמותן וגילוי כוחן. ומה שהולך ומתחוור (ולא תמיד בגבולות הנסבל) כתהליך שחרור התנהגותי-חברתי, מתגלה עתה גם בתחום השיפוט האמנותי. ואפשר, שלאחר מאות ואלפי שנים של דיכוי והדחקה של כוחות היצירה הנשית – משתחרר עתה ה"קפיץ" והוא קוצר ברינה.
תחילה, הייתה זו "המדרשה" ברמת-השרון, אשר הדמוגרפיה בה בשנות ה- 70 אישרה רוב נשי מוחץ (ודי אם נזכיר את מיכל נאמן, תמר גטר, אפרת נתן, סמדר אליאסף, נעמי סימן-טוב, דגנית ברסט, מירי נשרי, יעל רשף, נעמי שניידר, נורית דוד, דורית פלדמן, ועוד). כבר אז, "הכוח הנשי" נתן קולו והותיר משקעו. ב- 1979 פרסם מחבר מאמר זה מאמר ב"ציור ופיסול" מס' 18, "צאו נא, צאו נא חיילים וראו – בנות במושבה", ובו מעקב מדוקדק אחר התעוררות התודעה הנשית באמנות האמריקאית (תיאורטיקנית האמנות, לוסי ליפארד, כדמות מובילה), ולאחר מכן, באמנות הישראלית. כאן בלט פועלה החלוצי והעיקש של מרים שרון, ולאחר מכן, צוין פועלן האמנותי של יוכבד וינפלד, שירלי פרקטור ופמלה לוי. באותה שנה, 1979, פרסמה שרה ברייטברג-סמל מאמר בכתב-העת "אריאל", "אמנות נשים בישראל". המפנה זכה, אכן, להכרה גוברת.
ב- 1990 הגיעה הגושפנקא המוסדית מכיוון מוזיאון תל אביב, בו הוצגה תערוכת "הנוכחות הנשית" באצירתה של אלן גינתון. פגשנו כאן את עבודותיהן של דגנית ברסט, סמדר אליאסף, דיתי אלמוג, ג'ניפר בר-לב, תמר גטר, נורית דוד, דרורה דומיני, מיכל היימן, דורית יעקבי, אתי יעקובי, פמלה לוי, יהודית לוין, ברכה ליכטנברג-אטינגר, מיכל נאמן, מירי נשרי, נעמי סימן-טוב וסיגל פרימור. בפתח-הדבר לקטלוג, ציין מיכאל לוין, אז מנהל אמנותי ואוצר ראשי של המוזיאון, שארבע מתוך חמשת הזוכים ב- 1988 בפרסי מוזיאון תל אביב היו נשים, וכי מרבית האוצרים במוזיאונים בישראל הן נשים.
ב- 1994, הייתה זו תערוכת "מטא-סקס 94", שאצרו תמר כץ-פריימן ותמר אלאור במשכן לאמנות בעין-חרוד, ולאחר מכן, במוזיאון בת-ים. כאן הציגו גם שני גברים – ניר הוד ומקס פרידמן, אך לא זו בלבד, ש- 13 מהמציגים היו מציגות, אלא שתכני המוצגים עסקו בייצוג בוטה וחתרני של גוף האישה, לצד הצגת המיניות הנשית בסימן גוף המערער על דיכוטומיות דוגמת נקי-מלוכלך, נקבי-זכרי, פסיבי-אקטיבי, מפותה-מפתה ועוד. השיח הפוסט-מודרני הגיע, אכן, גם אל הפמיניזם ואל אמנות-הנשים.
צעד היסטורי אדיר צעדו אפוא אמניות ישראליות מאז שנות ה- 30-20, בהן בקושי דובר על שלוש-ארבע נשים בעולם-האמנות הישראלי (ציונה תג'ר, הבולטת מתוכן. "חד-גדיא" הייתה אנקדוטה "בצלאלית"). אפילו בשנות ה- 50 דובר, לכל היותר, בלאה ניקל ואביבה אורי. וכפי שציינה בצדק אלן גינתון במאמרה בקטלוג 1990: "בקבוצת 'אופקים חדשים' לא מילאו, בלשון המעטה, נשים תפקיד מרכזי."[1] (רות צרפתי-שטרנשוס הייתה חריגה).
אט-אט, התעצמה הנוכחות הנשית: אביבה אורי, לאה ניקל, חגית לאלו, ביאנקה אשל-גרשוני, חווה מחותן, מינה זיסלמן, מרים בת-יוסף וכו'. בתערוכות "עשר פלוס" ו"סאלון-הסתו" בין 1970-1965 כבר ניתן היה לפגוש קבוצה מרשימה של נשים-אמניות: זיוה רון, אלימה, אביבה אורי, בתיה אפולו, ציונה שמשי, מלכה רוזן, גילה צור, דידה עוז, ביאנקה אשל-גרשוני, נורה פרנקל, יוכבד וינפלד, ועוד. אך, עדיין, מספרם ומשקלם של הגברים שבחבורה היה גדול יותר.
ואז המהלך של "המדרשה", ובעקבותיו התערוכות והטקסטים המוזכרים לעיל, ומאוחר יותר, עוד ועוד תערוכות בסימן האישה [דוגמא: "צאנה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית", תערוכה ב- 2017 באוניברסיטת בן-גוריון, ולאחר מכן, במשכן לאמנות בעין-חרוד (הראשונה נאצרה בידי חיים מאור, השנייה בידי דבורה ליס)]. היבול המבורך של העשור האחרון חייב אפוא לתהליך רב-שנים של כמות ואיכות נשיות. התהליך לא הוגבל, כמובן, למדינת ישראל: בחודש מרץ 2020 פורס בכתב-העת, "רולינג סטון", מאמר מאת סמנתה היסונג, שכותרתו: "סוף-סוף, המחקר מראה שנשים אמניות יותר יצירתיות מגברים". היצירתיות הנדונה חלה אמנם בעיקר על תחום המוזיקה, אך לא בלבד. להלן מובאה מהמאמר:
"מסתבר, שאסטרוגן אינו נכס. מחקר חדש של חוקרי מוזיקה מצא, שנשים מעורבות בשדות יצירה כגון אמנות, מוזיקה וספרות באחוזים גבוהים יותר מגברים – וכי הן, בדרך כלל, יותר יצירתיות מהגברים. במחקר שפורסם בחודש האחרון בחנו החוקרים [וכאן פורטו שמותיהם ומוסדותיהם של ארבעה חוקרים, בהם אישה אחת/ג.ע] הבדלים מבניים ותרבותיים בהקשרי עבודה של יוצרים […]. תחילה, שלפו החוקרים מבנק בן 250,000 שירים שנוצרו ושודרו בין 2000-1955 ואשר לא הוכיחו הבדל משמעותי בין גברים ונשים בכל הקשור להיקף התוצרת. אך, כאשר נלקחו בחשבון הקומפוזיציה הג'נדרית והמספרים ברשת השותפים – מצאו המלומדים שנשים אמניות, לעומת גברים אמנים, יוצרות למעשה יותר שירים חדשים – יצירות שהן רעננות יותר ובלתי רגילות מבחינה מוזיקלית."
וההסבר לתופעה?
"…'בהתייחס לאותן רמות של מופעים, נשים מקבלות יותר הערכות שליליות מאשר גברים, ושומה עליהן להתעלות במופע לעומת הגברים על-מנת לזכות בהערכות ברות-השוואה. בכדי להתגבר על 'הסטנדרט הכפול' הזה, מיעוטים נשיים עובדים קשה יותר.' …"[2]
ועם זאת, נמהר להוסיף: לפי המחקר הנ"ל, עדיין, רק 2 אחוזים ממפיקי 300 השירים המובילים הם נשים. ואם נחזור לאמנות החזותית, לפי מחקרים שנתפרסמו במרשתת, מחיריהן של עבודות נשים במכירות פומביות עדיין נמוך ממחירי עבודותיהם של גברים.
והנה, הפירות המשובחים בישראל של המהלך ההיסטורי הנדון, ואני חוזר על השמות: ליאת אלבלינג, רננה אלדור, חנאן אבו-חוסיין, יעל בורשטיין, הדס חסיד, שחר יהלום, אלה ליטביץ, מריה סלאח מחאמיד, יעל קיני, מורן קליגר, קרן רוסו, תכלת רם… אין לי ספק, שרבים מהקוראים יוסיפו שמות נוספים לרשימה. אל תחפשו אחר "מהות נשית" משותפת לאמניות הללו ו/או לאמניות בכלל. הקשקוש הישן על אודות "צורה רחמית" היה מאולץ מראשיתו בשנות ה- 70, ימי ג'ודי שיקאגו. כי מה שמוכיחות תריסר האמניות הנ"ל הוא, שאין שום דבר שמבדילן מ"הכוח הגברי", אלא שהן עושות מעשיהן בהצטיינות יתירה של חוכמה, רגישות ומיומנות. הן, פשוט, מצוינות.
[1] אלן גינתון, "הנוכחות הנשית", קטלוג תערוכה, מוזיאון תל אביב, 1990, עמ' 6.
[2] Samantha Hissong, "Finally Research Suggests Female Artists Are More Creative Than Men", Rolling Stone", Online, March 6, 2020.
המחסן של גדעון עפרת 