קטגוריות
Uncategorized

געגועים לאמנות

 עם הדלקת נר ראשון של חנוכה, ניעורו בי געגועים לאמנות ישראלית "מדליקה", ואלה  החזירו אותי לאלה ליטביץ, שעל שבחי תערוכתה, "ספק סביר",  זימרתי כאן לפני קרוב לשנה (ביתר דיוק: 7 בינואר 2021). איני מכיר אישית את האמנית הצעירה הזו (ילידת 1982), הפועלת, כמדומני, בברלין. אך, סקרנותי מביאה אותי לפשפש בנבכי המרשתת בעקבות עבודות קודמות שלה, בניסיון להבין אם מדובר בשיא חד-פעמי, או בכישרון כריזמטי בעל עומק וכוח מתמשכים. שלא כדרכי, אני מגיב, אם כן, לתצלומי עבודות שלא זכיתי לראות, אך שמותירים בי רושם רב.

וכך, תוך שאני לומד, שבחודשים האחרונים, הציגה ליטביץ בגלריות בוורשה ובברלין עבודות שראינו ב"מרכז לאמנות עכשווית" בתל אביב (בתערוכת "ספק סביר"), אני שב אחורנית ומתחיל בשנת 2009, בה סיימה ליטביץ לימודיה ב"בצלאל": כאן הציגה צילומי "נוצות" [ראו תצלום לעיל], שלמעשה, היו סריקות של נוצות שמקורן בתאונות בין מטוסי חיל-האוויר וציפורים. בסדרה נוספת בשם "רסיסים" (שתוצג שנית גם ב"ספק סביר"), סרקה רסיסים שהוצאו מגופי פצועים ואשר מקורם בפעולות איבה. ברור לחלוטין, אם כן, שעסקינן באמנית נועזת ומקורית מאד, בעלת דמיון ומעוף נדירים במחוזותינו, אמנית הממריאה מ"פצעי" "המצב הישראלי" אל מחוזות של יופי טעון בכאב.

אני ממשיך אפוא ומגיע לשנת 2012: אז הציגה ליטביץ במוזיאון הרצליה בתערוכה הקבוצתית, "חדרי פלאות באמנות עכשווית" (אוצרות: דליה לוין, דריה קאופמן וגילה לימון). כאן, בעבודה בשם "לב חלול", הקרינה שיקופיות ישנות, המתעדות מקרי ריקבון ומחלות בוטאניות בתפוחי-אדמה גרמניים… [ראו תצלום לעיל] אלגוריה על נגעי גרמניה. ב- 2015 הציגה במדריד ובברלין סביבה המורכבת מיחידות משושות של כדורי-רגל [ראו תצלום לעיל] שנפרשו וחוברו יחדיו למרקם ריזומי, שמתפשט כצמחייה על פני הרצפה (הכותרת באנגלית Seam ReZone – מגשרת בין שטח הגבול בקו-התפר לבין "ריזום"). בעבודתה זו, חזרה ליטביץ אל דצמבר 1965 ואל שטח-ההפקר הירושלמי ששימש למשחקים (כדורגל, בין השאר) לילדי העיר. פה, לרגל חג-המולד, ובמאמץ משותף של חיילים ישראלים וליגיונרים ירדניים, נמצאו והוחזרו לילדים 28 כדורי-רגל מהשטח הממוקש… מסתבר, שאלה ליטביץ מחבבת מתחמי-גבול (ראו עבודותיה ב"ספק סביר", בה התמקמה בין שתי גדות-נהר-הירדן ו/או הציגה אבני-גבול).

ב- 2017  הציג אלה ליטביץ תערוכת-יחיד בשם "קפיצת הדרך" במוזיאון פתח-תקווה, באוצרותן של דרורית גור-אריה ואור תשובה. מול הכניסה למוזיאון, הציבה האמנית קיר טרומי שמקורו בפינוי ימית [ראו תהליך הצבת הפסל בתצלום לעיל]. בתוך המוזיאון בנתה מיצב של דיונות-חול "מונשמות" ונעות באמצעות צינורות-אוורור[1]…[ראו תצלום לעיל] החולות הנודדים הללו השלימו את הדימוי האינדקסי של שריד-הבית הנודד. עבודה אחרת מ- 2017 קרויה – "האדמה הלא-ידועה של הדרום" [ראו תצלום להלן]: משטח עגול בקוטר 2 מ', שכולו "פלחים" של סוגי אדמה שונים בגוונים שונים. המשטח דמוי-נהלל מסתבר כ… אדמות ממדינות שהכניסה אליהן אסורה לישראלים…

ב- 2019 הציגה ליטביץ במרכז האמנות La Panera שבקטלוניה, ספרד, עבודה סביבתית, "הפיל בחדר": בין עמודי האולם, בנתה סביבה פסוודו-טופוגרפית שחורה משיירי צמיגים שנפלטו לחופי הים-התיכון. האוצרת, אטריול פונטדֶוויל̞ה, כתבה על ים-תיכון יבש, על ארכיאולוגיה תת-ימית פרה-היסטורית, על העידן הקדום בו מיצר-גיברלטר היה עדיין חסום והים-התיכון טרם היה, דהיינו – זמן בו טרם התחוללו הקונפליקטים בין עמי הים-התיכון…

פעם אחר פעם, ה"ראש" של אלה ליטביץ שב ומפתיע אותנו מכיוונים בלתי-צפויים. זהו ראש הנטוע היטב בהוויה הישראלית הגיאו-פוליטית, בהיסטוריה של האזור ובנופיו, אך זהו גם ראש יצירתי פורה, עכשווי מאד אך עצמאי לא פחות, ובעיקר, ראש "ממציא" מאין-כמותו.

אם תהיתם על יורש(ת) לסיגלית לנדאו בפסגת האמנות הישראלית העכשווית, הנה היא.


[1] הצעה למיצב של חולות "נודדים" בכוח מאווררים (על גבול ישראל-מצרים) הוצעה על-ידי יהושע נוישטיין ב- 1978.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s