קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ראשית הפיסול היהודי?

                      

"וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה, ויקרא את שם-המקום ההוא בית-אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. […] והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים…" ("בראשית", כח, 22-18)

"אבן מאבני המקום" (שם, 1), אבן לא גדולה, סלע קטן, משהו להניח עליו את ראשך ולנום. אך, זוהי גם אבן המזוהה עם אירוע היסטורי טרנסצנדנטי, התגלות אלוהים ל"אמן" ה"פסל". כיון שכך, האבן תקודש בטקס בו יצוק עליה יעקב שמן (במסורת העתידית  של משיחת כוהנים ומלכים. ככתוב: "מ̞שחת̞ שם מצבה" – לא, 13) ויכרוך אותה בקריאת שם למקום ולאבן: "בית-אל". שכן, האבן עברה התמרה קיצונית והוטענה בכוח עליון: במדרשים היא תזוהה עם "אבן הראשה" של בית-המקדש (זו המוזכרת ב"זכריה", ד, 7). ב"ילקוט שמעוני" תקושר האבן ל"אבן השתייה", שעליה הושתתה בריאת העולם כולו.

כזה הוא אפוא התהליך ה"פיסולי": א. אבן מקומית, אבן חולין; ב. קידוש האבן בטקס; ג. מקום-האבן הפך למקום אחר; ד. מתן שם לאבן. כך נוצר הפסל היהודי הראשון כאנדרטה דתית, מופשטת, אבן שכולה זיכרון ומילה.

יעקב הוא הפסל היהודי הראשון: גם טקס הברית שכרת עם חותנו, לבן, עומד בסימן הצבת פסל-אבן:

"ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לע̤ד ביני ובינך. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר  יעקב לאחיו: לקטו אבנים. ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן: יגר שהדותא. ויעקב קרא לו: גלע̤ד. ויאמר לבן: הגל הזה ע̤ד ביני ובינך היום, על כן קרא שמו גלע̤ד. […] וע̤דה המצבה אם אני לא אעבור אליך ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה." ("בראשית", לא, 54-52)

אם כן, פעם נוספת: אבן מקומית, טקס קידוש (בהערמת גל האבנים והאכילה) ומתן שם: "יגר שהדותא" (גל עדות) או "גל-עד". כך או אחרת, מבנה-אבן שהוצב בעקבות אירוע היסטורי (ברית השלום בין יעקב ללבן) ולזכר האירוע: פסל-האבן כמצבה, כעדות-נצח וכהבטחה. ערך אסתטי אינו רלוונטי לפסל הזה.

אנדרטת האבן היא פסל-עדות: האבן היא עדה אילמת, זו שראתה ושמעה את האירוע ההיסטורי. הפיכתה מאבן-חולין לפסל-עדות תובעת ריטואל (במקרה זה, סעודה משותפת המונחת על גל האבנים). בגרסה שנייה של האבן הקודמת, זו מבית-אל, קראנו: "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו (אלוהים) ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן." ("בראשית", לה, 14). אפשר אפוא שיצק גם יין.

אבן-עדות: גם לצמד האבנים, בהן נחקקו עשרת הדיברות, העניקו המדרשים את השם "לוחות עדות". שהרי גם שניים אלה הם "פסלים טקסטואליים", המאחדים אבן ושמות (מילים), ואף הן קודשו בטקס טרנסצנדנטי (מתן תורה) ואף הן ניתנו לזיכרון-עד.

אכן, גם משה הוא פסל ("פְסל לך שני לוחות אבנים" – "שמות", לד, 1). לאחר ש"פיסל" את לוחות-הברית – "…וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר משתים-עשרה מצבה לשנים-עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים…" ("שמות", כד, 5-4)

אבן – אבנים – מצבה – סימן (בפעם זו, מספר, 12 שבטי ישראל) – מזבח – זבח (אכילה).

פסל-האבן הוא מצבה: בין המצבה שהקים יעקב על קברה של רחל לבין פסלי המצבות הנדונים במאמר זה עובר קו אחד של זיכרון ועדוּת. לימים, "יד ושם" ("ישעיהו", נו, 5), כאשר הפסל מרמז על דימוי-יד וכאשר נלווה לו שם. אולי, ראשיתו של פיסול פיגורטיבי (ששיאו התנ"כי בפסל הכרובים במשכן). יותר מזה: זיכרון ועדות, המזוהים עם אנדרטת-האבן ועם מצבת-הקבר, מניחים תודעת אירוע שחלף ואיננו, ואפילו חיים שחלפו. משהו מהמוות נוכח אפוא בפסל-האבן היהודי.

וכך, יהושע, שלאחר כיבוש הארץ:

"ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. וכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים, ויקח אבן גדולה ויקימנה שם תחת האלה אשר במקדש ה'. ויאמר יהושע אל כל העם: הנה האבן הזאת והיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר עמנו והייתה בכם לעדה בפן תכחשון באלוהיכם." ("יהושע", כד, 27-25)

הרי לנו פעם נוספת: אבן גדולה, הצבה מקדשת של האבן (תחת עץ אלה קדושה בחצר מקדש ה' בשכם), זיקת האבן והמילה (הפעם, מילה כתובה: "ספר תורת אלוהים"), עדות לע̞בר (הפעם, עדות-שמיעה: "היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר…") והבטחה לעתיד ("פן תכחשון"). האבן הסטאטית והעל-זמנית (לכאורה) עונה לתמורות הזמן, תמורות החיים-מוות והשיכחה. היא הקבוע שבתוך המשתנה.

ועוד פסל אחרון למאמר זה, כאשר האמן-הפסל הוא הנביא שמואל, והצבת הפסל מתרחשת מיד לאחר ניצחון ישראל על הפלשתים:

"ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן ויקרא את שמה אבן-העזר ויאמר: עד הנה עזרנו ה'." ("שמואל א'", ז, 12)

התהליך זכור לנו: אירוע היסטורי, הצבת אבן כמצבת זיכרון וכעדות, מתן שם לאבן. במתן השם נחתם טקס הצבת הפסל. במתן השם עלתה האבן למעלת סימן. את הפסל יוצר נביא או אב גדול או מנהיג דגול; כך או כך, דמות סמכותית. לא לכל אדם הכוח והזכות להטעין אבן במאגיה של מצבה וע̤דוּת. נשוב ונדגיש: לפֶסל עצמו אין ערך חזותי, באשר ערכו רק כציון סימני המאחד מקום וזמן (מקום וזמן האירוע). מתן השם לפסל חשוב מחומריות-הפסל ושקול לו. סך משמעות הפסל שוכן בהכרת המתבונן והזוכר. פסל-האבן הנדון אינו שונה אפוא מהותית מהתפילין, שהם "אות" (על ידך) והם אותיות והם צו-זיכרון (נס יציאת מצרים).

אבני זיכרון לניצחונות היסטוריים (אסטלות, לדוגמא),או כתובות-זיכרון לפיאור מלכים וכו' מוכּרות לנו רבות מההיסטוריה המזרח-תיכונית הקדומה. גם הגבול בין מצבת-אבן "רוחנית" של זיכרון והבטחה לבין פסל-אבן פגאני – הגבול עדין. ובכל זאת, הצבת האבנים בידי יעקב-משה-יהושע-שמואל, וזאת  לרקע הקשר מונותיאיסטי הכולל איסור חמור על פיסול, פותחת פתח להכרה בתרבות חומרית יהודית עתיקה ואלטרנטיבית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s