קטגוריות
Uncategorized

אביבה אורי, בין ארץ ושמים: שנות ה- 60

"נופים מסוימים שרשמה אביבה אורי בתחילת דרכה חוזרים וצפים מאוחר יותר ברישומיה כצורות מופשטות. הנוף משמש רק דחף לעריכה מבנית של דף הנייר כשני מלבנים אחד על גב האחר. תבנית הנוף הופכת בהפשטה לחלוקה סמלית בין שמיים וארץ – חלקו העליון של הדף וחלקו התחתון, חלקו הלבן וחלקו השחור, כוח העילוי וכוח הכובד, התעלות לעומת ייאוש ונפילה."[1]

הבחנתה זו של שרה ברייטברג ב- 1977 מתמצתת את רישומי הנוף של אביבה אורי בין סוף שנות ה- 50 לבין תחילת שנות ה- 70. אך, בעוד ברייטברג ביקשה להבחין בין הדואליזם של ארץ ושמים לבין רישומי הקווים האופקיים המקבילים, שמקורם ב"טראסות" של הרי-ירושלים, אבקש לאחד את כל רישומי הנוף של אורי מהשנים הנדונות בסימן ההתאווּת הוורטיקאלית והאופקית גם יחד אל שמימיות אינסופית, אל דה-מטריאליות ורוחניות טהורה שברוח "על הרוחני באמנות" (קנדינסקי, 1912: "… השאיפה אל אפס-הטבע, אל המופשט, אל הטבע הפנימי."[2]).

משיכה עזה אל האוורירי, המואר, הריק והפתוח אפיינה את רישומיה של אביבה אורי מראשיתם. עדיין ברישומי נוף מסוף שנות ה- 50, התחושה היא, שקווי עיר או הר כמו-פלשו למרחב הפתוח ו"מטרידים" אותו בנוכחותם הגשמית, עדינה ככל שהינה. באחרים מאותה תקופה, דינאמיות קווית שונה מאפיינת "ארץ" (קווים אופקיים מתנגשים או מתעבים) ו"שמים" (קוי שרבוט, או חלקיקי-קו, אלה גם אלה מעופפים).

ברם, בנופיה של אביבה אורי משנות ה- 60 כבר מתחולל קרב-איתנים מטאפיזי בין ארץ ושמים. הארץ שבה ומתגלה במצב לא-שקט, תזזיתי לעתים ולא-אחדותי של התפרקות, קריסה, על-פי-רוב בצורת קווים אלכסוניים או אנכיים של התמוטטות. שטח ארצי שב  והופך לקווים – ספק-קוצים וספק-גבעולים-יבשים או נובלים – שפניהם כלפי מטה. יותר מכל, חוברים קווי הארץ ליחידות צפופות ומשחירות, אף לגושי קווים אטומים, המנוגדים בחריפות לריק עליון של שמים פתוחים, גם כשהם ממוסגרים בקו מלבני. יש, שרמז-מלבן תחתון מעומת עם רמז ריבוי עליון, שעה שקו אלכסוני מתאמץ לגשר בין שניים שנועדו למלחמת-עד. תיאר ז'אן פרנסואה שוורייה:

"אם יש כאן גם  אוטומטיזם וגם נוף, זה לצד זה, הרי זה משום שמצד האוטומטיזם התנועה היא נפשית ופנימית, בעוד שמצד הנוף מדובר בדינאמיקה של הטבע, של phusis, במובן היווני של המילה – הנעה של העולם, המצוי בתמורה מתמדת. התימה הזאת מופיעה בכל עבודתה. ההנעה שבפעולה עשויה ללבוש צורה של מלחמה…"[3]

מלחמת הארץ והשמים ברישומי אורי היא מלחמה מיתית, מאנכיאנית, בין כוחות חושך לכוחות  אור. וכמו החזירה אורי את העולם למצבו הקדם-בריאתי, "והארץ הייתה תוהו ובוהו" לעומת "ויהי אור" והפרדת הארץ משמים. וכך, ברישומיה, מלמטה, הארץ – היא מרחב הריבוי הקווי, הדינאמי בדיסהרמוניה, אף אלים וכאוטי לעתים,  מרחב השואף לכהות; מלמעלה, השמים – הם מרחב המיעוט הקווי, הלירי, הבהיר, השלו, מרחב שכולו נועם וטוב. ארץ ושמים הם שני קטבים של מצב נפשי: התחתון – דכאוני, פסימי, מחניק את הנפש; העליון – גואל, אופטימי, משחרר את הנשמה מכל מגבלות ומועקות. אימת הכאוס והאפלה מלמטה, לעומת ערגת הרחיפה המוארת מלמעלה. וכך, אם בכמה מרישומי 1957 ההר וצלליו כמו צפים על הריק שמתחתיו, או שמשורבטים ב"פראות" ו"זעם" מעל הריק, או שברישום דוגמת "עולם תלוי" (1961) הארץ תלויה על בלימה (ומנבאה את הכוכבים שיתפוצצו בעשור הבא), הרי שבהמשך, מוסדרת הדואליות המטאפיזית הניגודית בין מה שלמטה ומה שלמעלה, וברורה תשוקתה של האמנית להתרוממות-הרוח תרתי-משמע. 

אך, מה שראשיתו נופים מול חליסה שבכרמל אינו שונה מהותית ממה שראשיתו מול הטראסות שבהרי ירושלים: כי הפסים השחורים האופקיים, שביניהם קורן לובן-הנייר ובו שמץ קווי-רוחב עדינים, לא זו בלבד שמכפילים את הדואליות הוורטיקאלית הנ"ל, אלא, שבכמיהתם הרוחבית המתמשכת, הם קוראים לנפש האמנית ולנפשנו לנוע הלאה מהשוליים הצדדיים עוד ועוד ועד לאינסוף. כי אביבה אורי של שנות ה- 60 מבקשת אחר הרוח האינסופית מתוך הנתון הארצי של קיומה. ברישום "מקבילים בהרי יהודה" (1962-1961), תצורות אגפיות כמו-חוסמות את תנועת הנשמה של הקווים האופקיים, אך ההתאוות לפרוץ ולנוע הלאה – ברורה, וזאת כאשר ההר והטראסות צפים הם עצמם בין ריק תחתון לריק עליון.

וכאשר מקרבת אביבה אורי את מבטה/מבטנו אל ה"ארץ", לפנינו מין סבך קוצים, או אדמת טרשים סלעית, ובכל מקרה- בלתי-ידידותית וחוסמת. אביבה אורי אינה אוהבת את ה"ארץ"; היא בריב איתה והיא מבקשת לנסוק הרחק מעליה. רק משתהפוך לציפור – רק אז תנסוק. אלא, שהגבהתה-עוּף למרומים, עד לחלל החיצון, גם תמיט עליה את שואות הנפילה והקץ.


[1] שרה ברייטברג, קטלוג תערוכת "אביבה אורי", מוזיאון תל אביב, 1977, ללא מספרי עמודים.

[2] וסילי קנדינסקי, "על הרוחני באמנות", תרגום: ש.שיחור, מוסד ביאליק, ירושלים, 1972, עמ' 43.

3] גליה בר-אור וז'אן פרנסואה שווריה, "אביבה אורי", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2002, עמ' 68.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s