קטגוריות
Uncategorized

אביבה, דוד, וינסנט

                          

ב- 3 במאי 1984 – למחרת פתיחת תערוכת-היחיד של רישומי אביבה אורי במוזיאון "סטדליק" באמסטרדם (בהיעדר האמנית, שנשארה ליד מיטת בעלה) – נפטר הצייר דוד הנדלר בגיל 80, לאחר שלוש שנים של מחלת ניוון שרירים. על האהבה הנדירה ששררה בין הנדלר לבין אביבה אורי, תחילה – תלמידתו, ומאוחר יותר – רעייתו – נכתב רבות. הגדילה-עשות בנושא זה רחל ימפולר, בתה של אביבה אורי, בספרה מ- 2003, "קומי או̇רי כי בא או̇רך" (עמ' 89-70).

בעיצומו של האבל הכבד, ממנו לא תתאושש, ציירה אביבה אורי לכבוד דוד הנדלר טריפטיכון, "ציור-מזבח", אחת ה"אנדרטאות" הנדירות שנוצרו בישראל לזכרו של אמן. הציור, "מחווה להנדלר", בגודל 120X80 ס"מ, צויר בפחם, גירים צבעוניים, עט-לֶבד וגואש על-גבי שלושה הדפסי –רשת מופשטים ו"שטופי-דם". דמותו של הנדלר חוזרת שלוש פעמים ברישום שחור בשלושה הלוחות: מצד שמאל, מצויר ראשו כאיקון של קדוש מעונה, ובצמוד  לו  (מעליו, בשמאלו ובהקטנת-מה), העתק דיוקנו-העצמי של ואן-גוך. מתחת לדיוקן-הנדלר, עדיין בלוח השמאלי, רשמה א.אורי באדום-על-אדום העתקי שני דיוקנאות-עצמיים שונים של רמברנדט. מבחינת אביבה אורי, רמברנדט, ואן-גוך ודוד הנדלר נמנו על אותו רף של גדוּלה אמנותית:

"…כשהיה זקוק לאשפוז בבית-לוונשטיין, היא באה יום יום להאכיל אותו, לטפל בו, להשמיע לו מוזיקה ולהראות לו ציורים שאהב, של רמברנדט וואן-גוך. […] אביבה הייתה מראה לו ספרי אמנות והוא היה משרבט משהו ואומר אחריה, 'הנה החצר של ואן-גוך'…"[1]

בטריפטיכון לזכר הנדלר בנתה אביבה אורי פנתיאון של קדוש במחיצת קדושים. בחלק התחתון של הלוח המרכזי רשמה בשחור סימנים מקוטעים של כפות-רגליו, אולי כרליקוויה וכסמל לעקבות שהותיר אחריו. משמאל לעקיבות, רשמה בשחור טור של סימני ציפורים מתות וצונחות, שהם גם מסמנים של קברים ברישומיה של א.אורי משנות ה- 70. בלוח הימני חוזרים רישומי ראשו של הנדלר, בשחור וכחול, והם נדמים לראשים ערופים, אולי כראשו של יוחנן הקדוש, שנערף בדין גחמותיה של שלומית. האם חשה א.אורי רגשות-אשם?

לא מעט "דם" נשפך בטריפטיכון-האבל הזה, בדומה למרבית ציוריה המאוחרים של אביבה אורי, ציורים שגדלו מאד בפורמט שלהם ועמדו בסימן קורבנות מלחמה בכלל ובפרט (מלחמת לבנון, 1982) ובסימן קטסטרופות קוסמיות, אותן חוותה הציירת כחרדה קיומית מתמשכת עוד מאז 1968, אם לא קודם לכן. בהתאם, בחלקם העליון של שלושה לוחות-הטריפטיכון שולט הדימוי המוכּר מציורי אביבה אורי – ההתפוצצות הקוסמית של הגוף הכדורי/מעגלי. התפוצצות זו מתחברת בלוח השמאלי לדימוי נחשולי השמים הסוערים מציורו הידוע של ואן-גוך, "ליל-כוכבים". ודומה, שאביבה אורי הפכה את ראשו של דוד הנדלר, אהובה המת, לכוכב נוסף המרחף בשמי האימה. לא פחות מכן, פנייתה ל"ליל-כוכבים" הלמה את מרחב הכוכבים המתפוצצים ברישומיה וציוריה. ב"ליל-כוכבים" של ואן-גוך נפגשו כוכב-אביבה עם כוכב-הנדלר בפגישה של מוות.

שנתיים לאחר מות דוד הנדלר, כשעודנה מתאבלת מרה על בן-זוגה הנערץ, יצרה אביבה אורי ציור-אנדרטה נוסף לזכרו: "החדר של ואן-גוך", ציור אקריליק וגואש וטכניקה מעורבת על נייר, 101.5X150 ס"מ. כאן היא החצינה את החשכה שבתוכה בצורה של מפולת שחורה, או התפרצות וולקנית, המכסה על גוש דחוס של כתמי "דם". אפוקליפסה אישית וקוסמית, הכחדתם של אני ועולם בה-בעת. המטח הקטסטרופלי מבקש להסתיר, לקבור ולשלול את הנייר הלבן כמרחב של בריאה ואור. ואף-על-פי כן, קווי רישום לבנים מרחפים מעל הפורענות המופשטת הזו, ולו על-מנת לסמן בחלק השמאלי העליון את דיוקנו-העצמי של ואן-גוך ואילו בתחתית המפולת הם מסמנים את ברושיו ה"בוערים" של ואן-גוך (דימוי הנקוט באותה עת בציורי משה גרשוני). אפשר, שכל הציור אינו כי אם אש יוקדת בגווני אדום-שחור-כחול. ובעוד ציור "החדר של ואן גוך", זה שצויר בארל ב- 1888, עמד לא-מעט בסימן המיטה הצהובה הגדולה של האמן, הרי שעתה, כאילו שבה א.אורי אל מיטת מותו של דוד הנדלר ותרגמה אותה לאסון יוקד.

אביבה אורי האמינה בכל-מאודה בגאוניותו של בן-זוגה, אך לא פחות מכן, אותתה מצוקה והתערערות נפשית שלה-עצמה, שעה שאימצה את דמות ואן-גוך מתוך פרק חייו המאוחר, החולה והמיוסר, זמן קצר בטרם שם קץ לחייו. הגם ששפת הדם ודימויי ואן-גוך מרמזים לציורי גרשוני מראשית שנות ה- 80, ציורה של אביבה אורי הוא אלגיה מקורית הניגרת לתהומות של צער וגורפת את נשמת הציירת אל קצה הקרוב. כך, הציור הנדון מ- 1986 הוא רקוויאם כפול – לדוד הנדלר ולאביבה אורי, ציור המשלב את הנשגב עם המחריד.

ב- 1987 נוסף הציור "החצר של ואן-גוך עולה באש", ציור בצבעי פנדה, טמבור ואקריליק על נייר, 100X140 ס"מ. כזכור מהציטוט המובא לעיל, הנדלר מלמל ממיטת-חוליו – "הנה  החצר של ואן-גוך". הכוונה, ככל הנראה, פעם נוספת, ל"ליל-כוכבים" המפורסם מ- 1889, חודשים ספורים טרם התאבדות הצייר, אותו מראה חזיוני-למחצה שהתגלה לצייר לעת-ליל מהחלון המזרחי בבית-החולים "סן-רמי דה-פרובאנס". אביבה אורי חוזרת אל המראה הזה, המעובד לחזיון אפוקליפטי של געש דחוס מאד וכהה מאד של אש, דם ואפלה. קווים נוסקים (שהם גם קווי נפילה) משולבים בקווי סחרור מערבולתי, שעה שבקטע העליון מתנחשלים הקווים, ואילו מהברושים נותר ברוש בודד, הרשום בפנדה ירקרקה וכמעט-סמויה בחלק הימני התחתון. הציור אוטם את עצמו מרוב צער וכאב, חוסם אותנו מכניסה לנפש בדרך-ללא-מוצא.

בטרם תיפרד מאיתנו, נפרדה אביבה אורי מדוד הנדלר:

"בשעת פטירתו עמדתי לידה וראיתי איך הוציאה את הנייר היחידי שהיה לה בארנק, פנקס-הכתובות שלה. היא לא בכתה, אלא החלה לרשום בקדחתנות את תווי פניו, שהיו שלווים ורגועים. ככה עמדה ורשמה כאחוזת אקסטאזה. אחר כך, מצאה עוד גיליון נייר מקומט וציירה גם עליו, וכשאזלו כל הדפים רשמה בגדול את תאריך מותו, 3.5.84…"[2]


[1] רחל ימפולר, "קומי אורי כי בא אורך", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 78.

[2] שם, עמ' 80.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s