קטגוריות
Uncategorized

אביבה אורי: הציפור כמשל

                      

[הערה: הפרק דלהלן פורסם במקורו ב"סטודיו" מס' 6, דצמבר 1989, משמע 14 שנים בטרם ראו אור ספרם של גליה בר-אור וז'אן פרנסואה שוורייה, "אביבה אורי", וספרה של רחל ימפולר (בתה של אביבה אורי), "קוּמי או̇רי כי בא או̇רך", ו- 21 שנים קודם להופעת ספרו של ניסים גל, "דיוקן האמנית כעיצוב פּ̞נים".].

שני טקסטים רציניים בולטים מעל ומעבר לשאר הטקסטים, שנכתבו עד כה על יצירת אביבה אורי. כוונתי למאמר של שרה ברייטברג-סמל, בקטלוג של מוזיאון תל  אביב (1977), ולמבוא שכתבה דורית לויטה, בספר על אביבה אורי (1986). בראשון, נוסחה לראשונה שפת הדימויים של אביבה אורי כקבוצה סמנטית בעלת ארבע קטגוריות: א.נופים המחולקים לארץ ושמים; ב. קווים אופקיים, שיסודם בטראסות של הרי ירושלים; ג.רקוויאם לציפור (וקבוצת-משנה: ציפורים); ד. כדורים ומסגרות – "יחסי מסות בחלל" ("משהו שבין פרח לפצצה").

תפישתה של לויטה התמקדה יותר בחוויה האפוקליפטית, כחוויה נפשית ומיתית ברישומיה של אביבה אורי: ארגון סופו של העולם  – "פירוק, פיצוץ, דיס-אינטגרציה, ריק ומוות"[1] – תכונות אלו חלות, בפרשנות הנדונה, אפילו על הסדרה הנשגבה של הקווים האופקיים המקבילים, שזוהו על-ידי לויטה כ"דממת המוניטור, המופיעה לאחר מותו של הגוף החי."[2] בהתאם, תקופת ה"פופ-ארט" של אביבה אורי פורשה בידי לויטה כ"מקדמה לחורבן העתידי", ואילו סדרת ה"איקסים" אובחנה כמשהו שבין צליבה (אסוציאציה שצוינה כבר בידי ברייטברג-סמל) לבין גוויות השור התלויות של רמברנדט וסוטין. כך או אחרת, דימויי מוות וייסורים. הללו מאפיינים את היקומים המתפוצצים (הם הכדורים, המסות בחלל שצוינו על-ידי ברייטברג-סמל) ואת תיאורי יום-הדין האדום, בהם התמקדה אביבה אורי בשנים האחרונות לחייה.

פרק זה מבקש להשלים מספר קצוות של שני המאמרים החשובים הנ"ל. כוונתו לאחד את ארבעת פרקיה הסמנטיים הנ"ל של אביבה אורי, ולהעמיד במרכזם את חוויית הציפור. זו נראתה ללויטה כשולית, שעה שכתבה:

"…אם משום קטעי השירה שמופיעים לידה, ואם משום האפקט של יחיד-חלש כסמל של מצוקה, הציפור מייצגת מצב אישי, שבדרך כלל איננו מופיע בעבודות של אביבה אורי. ברם, הציפור איננה אופיינית, שהרי אביבה אורי נמנעת, באופן עקיב, מלהציג את האמן כאיש מיוסר. אולם, כאלמנט נדיר של מוות אורגאני (ולא אישי), תואמת הציפור את רוח העבודות."[3]

בכוונתי  לטעון את ההפך הגמור: להעמיד את חוויית הציפור ודימוי הציפור כאופייניים, מהותיים ושכיחים, כדימוי העצמי המוביל של האמנית, ולמעשה, כמפתח בסיסי להבנת רישומיה של אורי וכייצוג של חולשה, מצוקה, ייסורים ואובדן אישיים.

במבט לאחור, דיוקנאות-עצמיים עם ציפורים (ראשיתם, כזכור, עוד ב- 1952[4]), שנרשמו ב- 1956, מסמנים את הכיוון לעתיד. ברישום-עיפרון אחד, הציפורים מרחפות סביב ראש הציירת, ואילו ברישום-עיפרון שני, קישוטי השמלה באזור החזה מייצגים שלוש ציפורים.[5] רישום נוסף של דיוקן-עצמי, זה שזוהה בספרה של לויטה כ"דיוקן-עצמי עם צלב", עשוי אף הוא לתמוך בקו האישה והציפור, כאשר צורת ה"איקס" הגדולה, שלרוחב החזה, תייצג כנפי ציפור גדולה, לא פחות מאשר צורת צלב.

תחנת קינון מוקדמת נוספת, בדרך רישומיה של אביבה אורי, היא סדרת הקרקס מ- 1958: אביבה אורי אינה מתמקדת בליצנים, ז'ונגלרים או חיות מאולפות, אלא ב"קפיצת הלוליין", או "קפיצת הלוליינית". ברישומים הללו מרחפת צורה בלתי מוגדרת גבוה מעל הזירה, צורה הניתנת לפענוח כאדם וכציפור גם יחד. כך או אחרת, זהו ריחוף מסוכן. דומה, כי מגמת הריחוף והעדפת השמים על פני האדמה מכרעת לבחינת השתחררותה ההדרגתית של אביבה אורי, בסוף שנות ה- 50, מהסתכלות ריאליסטית ("ארצית")  לטובת הקו המופשט (ה"רוחני") והמייצג (גם) את עצמו. ניתן אף לומר, שהתהליך המוכר לנו מתחום  הפיסול המודרני, זה של השתחררות מהבסיס, שלילת כוח-הכובד, שקיפות הפסל  וקלילותו – תהליך זה התרחש במקביל גם ברישומיה של אביבה אורי, בדרכה אל ההפשטה.

שתי מגמות מקבילות הוכיחו ברישומי א.אורי בסוף שנות ה- 50 נסיקה שמימית הדרגתית: א. מחיקה, ויתור (מינימאליזציה)  וריחוף הצורות. ב. התכווצות והתכדרות הנוף, כמאסה יקומית דחוסה. המגמה הראשונה התיכה חומר; השנייה הייתה חומרית, בבחינת התכווצות אל "חור שחור". בין שתי המגמות ניתן לאבחן שיירי נוף, המסוגננים כציפור-טרף גדולה (1961), או שרבוטי שיחים, המתערבבים בשרבוטי "נשרים" (1957-1956, וראו התצלום בפרק הקודם). חוויית הציפור של אביבה אורי נידונה מתחילתה לטרף: להיטרף או ליפול מהשחקים.

מגמת התכת החומר בלטה במבטה של האמנית מלמטה אל ראש-ההר, אל השמים ואל השמש. הרישום "עיר בשמש" (1957) מוכיח כיבושו של הנייר בידי הלובן ובאמצעות מתח קווי בין אופקיות (קו-הרקיע) לאנכיות (קווי בניינים, שיהפכו, לימים, לקווי צניחת ציפורים, דוגמת הרישום "רקוויאם לציפור" מ- 1988). ברישום "עיר בשמש" (חליסה, ההר של חיפה, 1959) – אנכי העיר כמעט נמוגו כליל, עת קווי הרקיע מודגשים כקווי ניצחון. קו-רקיע, קו-רכס, קו-עננים: חקירה קווית עיקשת של נקודת המפגש וההפרדה בין היש לבין האין, בין הנוף לבן הנפש. העימות ברור: מרחב הדמה הוא תחום הקונפליקט, ההרס והקבר. מרחב השמים הוא מרחב מפלט, רוגע, ז̱כּוּת, שלווה אינסופית וגאולה. דומה גם, שהזיווג החוזר של גירים כחולים וחומים, המאפיין רבים מרישומי אביבה אורי, מייצג את המאבק הנדון בין צמד כוחות אלה של רע וטוב קיומיים ומטאפיזיים. מבחינה קווית – מגמת האנכים הצונחים, ההשמטה, המורדות והנפילה – היא הקוטב המנוגד לרישומים שבסימן הריחוף בחלקו העליון של הנייר.

מגמת ההתכדרות כוללת רישומים שנוצרו סביב 1960 ("טבע דומם בשמש", או "נוף מופשט", וכל אלה המכונים בספרה של דורית לויטה בשם "עולם תלוי"). נכללים בה רישומי נוף, הנדחסים כלפי המרכז והופכים לכדורים קוסמיים (ב- 1975 הם זכו לאישור סמנטי מפורש בקולאז' של ספירות שמימיות). זוהי מגמת התנתקות, הסתגרות הרמטית ושיגור. זוהי בריחה אל האינסוף, כפי שכתבה אביבה אורי בציור (ככל הנראה, מ- [6]1968): "בריחה מהממשות, מסע אל האינסוף".

מנוסה זו, הכוללת מאמץ אלכימי להפיכת החומר לאֶתֶר, מתמצה בשיאה בסדרת רישומי הקווים האופקיים, שראשיתם הסמי-פיגורטיבית עוד בסוף שנות ה- 40, וסופם במחצית שנות ה- 70. ראשיתם, בייצוג קווי טראסות של הרי-יהודה, והמשכם בצלילים אינסופיים ומופשטים, נוסח המוזיקה של ג'ורג'י ליגטי ("אודיסיאה בחלל"), כעדות אביבה אורי עצמה.[7] הקווים האופקיים ראשיתם חומר וסופם הדהוד קווי-רקיע. אופקים מפוחמים צפים באוויר הריק ונמשכים עדי-עד. מבוא אופטימי זה הופך ב- 1982 ל"שמי עופרת" כבדים. לאורך הדרך, לקראת 1980, נדחסו נופי רוחב בשרבוט צפוף, כהה, אובססיבי, מיוסר ומאוים, של מקבילית צפה ("מסע הזמן אל גבול החיים וחזרה", 1972). המקבילית הצפה היא גם קורה המאיימת לרוצץ את גולגולתנו.

משימתה של אביבה אורי היא להתנתק מכוחות המשיכה ("התנגשות כוח המשיכה", 1970). הצלחת ההתנתקות תבטיח "נוף אופטימי" (1985) – נוף מלבני לבן, הצף בראש הציור, מעין תשובת-נגד לבנה למלבנים השחורים של ה"קברים" ברישומים אחרים, החל מאמצע שנות ה- 70. ניתן להשוות מלבן זה למלבנים הלבנים הגדולים, הצפים ברקיע מעל ל"אדמה קדומה" (1962), או מעל לכתם משורבט בשחור (1965). בכל אלה , עונה מלבן ריק תשובה רוגעת לכבדותה ולזעמה של האדמה, כפי שזו מיוצגת ברישומיה של אביבה אורי.

אם זהו, אמנם, המהלך, יש להעריך מחדש את חשיבות תקופת ה"פופ-ארט" של הציירת, בה בולט מוטיב הטיסה לחלל. האסטרונאוט הזכור לנו מציוריה דאז, כך נדמה, הוא ציפור נוספת  מציפורי הנפש הרבות של אביבה אורי. האסטרונאוט מייצג את המאמץ המלאכותי, האיקארוסי, להימלט השמיימה, להשתחרר מכוח המשיכה.

עתה, גובשה הדיאלקטיקה הבסיסית ברישומיה של אביבה אורי: הבריחה הגואלת היא  גם נפילה איומה של יום-דין. יצירת האמנות כמפלט רוחני לעולם קוסמי שמעל-ומעבר; ברם, במבט נוסף, מתגלים מסמני הקבר (החפירות המלבניות). כיון שכך, גם סימני ה"איקס", החוזרים במרחבי ה"ארץ", הם גם הציפור: ברישום מאוספו של י.תומרקין, 1975, מעומתים שלושה "איקסים" תחתונים עם שלושה מלבני-קבר עליונים. קומפוזיציה דומה חוזרת ברישומים מאוסף מנשה קדישמן (1975) ומעיזבון-האמנית (1976), וכל אלה זוהו על-ידי שרה ברייטברג-סמל עם סדרת הציפור המתה – "רקוויאם לציפור".

ה"איקס" גישר, בין תקופת ה"פופ-ארט" לבין סדרת "רקוויאם לציפור". שורשה של זו האחרונה ב- 1973, השפעה מדיכאון בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. ברישום "במעוף" (1975) נראית ציפור במרכזו של גוף ספירי המרחף מעל. תחתית הרישום כוללת צורת משבצות, השייכת לשפת ה"שחמט", שפת הגורל ברישומיה של אביבה אורי[8] (ובדומה לציור-קולאז' של לוח-שחמט המשורבט בפנדה). הציפור נידונה לנפילה. ב- 1976, ברישום מאוסף מוזיאון תל  אביב, רשמה הציירת בשוליים הימיניים:

"כסי עלי/ כבי עלי / נחמי עלי / אדמה רווית דם/ מה יהיה עלייך./ שותקת אדמה רוויה/ שותקת/ רקוויאם לציפור."

שנה  קודם לכן, נוספו למסמנים הקוסמיים והציפוריים גם רישום של חבל מלופף וקשור, וקטע נייר (בפינה שמאלית תחתונה) התפור בתפירה ידנית (באותן שנים, הרבתה יוכבד וינפלד בתפירת ניירות כרישום). כאילו ביקשה  האמנית לאחות את קרעי עולמה, הנפרם והמפוצץ, בתפירה מאחדת ומחזקת. אך, עדיין ב- 1975 (ברישום מאוסף שרה ועדי סמל, בית-אהרון), נפלה הציפור אל הבורות המלבניים, חרף כל החצים המסמנים נסיקה. מה שהיה סביב 1970 "הסתברות של מיתה" (משפט המשורבט במספר רישומים, או גם שם למספר רישומים עד שנת 1982), הפך בין 1975 ל- 1988 ל"רקוויאם לציפור". ההסתברות הפכה לוודאות.

מכאן ואילך, רק "הקורבן", "הפיצוץ", "קברים נסתרים", "ללא נחמה", "התפוררות", "חורף אטומי", "אנושות במלכוד", "מועקה"… התאבדות, 1989. הכתובות על הקיר היו רבות-מספור. אביבה אורי, הציפור הקטנה, הכריזה לכולנו על כוונותיה. כבר ב- 1985 כתבה בתוך רישומה:

"ארץ קטן/ מקיא ארסו./ ארץ קטן/ מבקע מתוכו/ שקע רשעותו. ארץ קטן/ קורא קריאות חרדה./ שיגעון אחזו."

מי ראה ומי ידע, שהארץ החר̤דה והמשוגעת היא דיוקנה של דמות מקיאה ממרומים, מאותו חלל של בריחה וישועה?


[1] דורית לויטה, "אביבה אורי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, וכתר, ירושלים, 1986, עמ' 10.

[2] שם, עמ' 15.

[3] שם, עמ' 18.

[4] ראו הפרק הקודם: "מה קרה לאביבה אורי ב- 1956?".

[5] ראו סוף הפרק הקודם, לעיל.

[6] לשעבר, באוסף גלריה "רוזנפלד", תל אביב. ראו לעיל עיון בציור ((ESSO בפרק "הפופ-ארט של אביבה אורי".

[7] בשיחות עם גליה גביש, ירושלים; או באזכור  קצר במונולוג המסיים את ספרה של לויטה, עמ' 115.

[8] ולהבדיל, סמל מוכר מציוריו הפסוודו-סוריאליסטיים של שמואל ב"ק בשנות ה- 70.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s