קטגוריות
Uncategorized

אז, מהי אמנות עכשווית?

                        

בחורף 2009 פורסם בכתב-העת היוקרתי, "אוקטובר", שאלון שהופץ (מטעם העורך, האל פוסטר) בין היסטוריונים של אמנות, מבקרים ואוצרים, רובם אמריקאים,שנתבקשו לענות על השאלה: "מהי העכשוויות?".[1] לדאבון הלב, התשובות הרבות לא האירו ולא הובילו לכל הבנה של ממש את המושג. למשל, היסטוריון מקליפורניה סבר שהמושג מבטא מאמץ להתגבר על שוני  תרבותי שנתגלה בעקבות מהלכים קולוניאליים במאה ה- 19. תיאורטיקן משיקגו טען, שהעכשווי הוא מושג שמוציא את עצמו מתולדות האמנות. אחר(ת)  מלוס-אנג'לס ענה/ענתה, ש"ההיסטוריה של האמנות העכשווית מציינת, הן הצבה בסוגריים של זמן והן הכלה חללית [ככל הנראה, הכוונה להכלה גיאוגרפית/ג.ע]". חוקרת אמנות מודרנית מסן-פרנסיסקו כתבה, שאמנות עכשווית היא דבר שאינו בשל במהותו, מאחר שהוא נמצא דרך-קבע במצב של התהוות. וכו' וכו'. כאמור, תשובות בלתי-מספקות בעליל.

שאלת מהותה של האמנות העכשווית הטרידה רבים ב- 2009: באותה שנה הופיע ספרו של ג'ורג'ו אגמבן, "המנגנון", ובו פרק הדן בשאלת העכשוויות. כפי שהרחבנו בהזדמנות קודמת[2], אגמבן טוען, שזה השייך לזמנו (משמע, עכשווי) הוא מי שאינו מחובר עד תום לזמנו, אלא חווה את חשכת זמנו בבחינת משהו שמטרידו. להיות עכשווי, המשיך אגמבן, פירושו להתנגד להומוגניזציה של הזמן, לאתר בו מהמורות ומחסומים.

בחודש בספטמבר 2009 התקיימה, במסגרת הביאנאלה בשנחאי ובחסות הירחון "e-flux", סדרת הרצאות שנסבו על שאלת מהותה של "האמנות העכשווית". למארגנים, ובראשם האמן הגרמני-ניו-יורקי ועורך הירחון הנ"ל, אנטון וידוקל ((Vidokle, היה ברור שהמונח "עכשווי" הפך הגמוני ותחליף למונח "מודרני", וזאת בעידן בו לא עוד קיימות תנועות אמנותיות ובו ציפיות אוטופיות אינן עוד תקפות. ועוד היה ברור, שתמורות במפה הגיאוגרפית העולמית גרמו להכרה בפריפריות כמרכזים בזכות עצמן.

אך, לצד כל טיעוני ה"לא עוד", כיצד, אם בכלל, תאופיין האמנות העכשווית?

מוזיאונים וספרים שונים ברחבי העולם ייחסו ומייחסים מרחבי-זמן שונים למושג האמנות העכשוויות: לפי MOCA לוס-אנג'לס, אמנות עכשווית היא זו שנוצרה לאחר 1940. הספר "תיאוריות ומסמכים של אמנות עכשווית" (בעריכת קריסטין סטיילס ופיטר זלץ) מייחס ל- 1945 את שנת-המוצא. לפי ה- Tate Modern הלונדוני, אמנות עכשווית ראשיתה ב- 1965 (עם האמנות  המושגית). אחרים, כפי שכבר למדנו במאמרים קודמים (ראו פירוט להלן), מתעקשים על שנות ה- 90 ועליית השיח הפוסט-קולוניאלי. וישנם שיצביעו על 1989 – שנת נפילת הקומוניזם, קריסת האפרטהייד בדרום-אפריקה, הטבח בכיכר טיאננמן, ועוד.

תריסר ההרצאות מסדרת שנחאי, המצוינת לעיל, כונסו ב- 2010 בספר הנושא את הכותרת המבטיחה, "מהי  אמנות עכשווית?".[3] מה פירוש "עכשווי"? עכשווי פירושו להיות מעודכן, מחובר להווה. אלא, שמכאן ואילך, כל תיאור של "אמנות עכשווית" מותנה בעמדתו של הכותב/המרצה: איש או אשת שמאל רדיקלי ישאלו: האם "אמנות עכשווית" היא אמנות נודדת שמופצת במהדורות ברחבי העולם הקפיטליסטי בעבור בעלי הון? ניאו-מרקסיסטית היא , למשל, עמדתו של מבקר-אמנות מכסיקני, קוואוטמוק מדינה (Cuauhtémoc Medina), שכתב:

"דומה, שהאמנויות התמזגו לפרקטיקה נומאדית ורב-גונית שאוסרת על כל מאמץ לספציפיקציה שמעבר למיקרו-נרטיבים שכל אמן או מגמה תרבותיים מייצרים לאורך הדרך. […] נראה לי, שהמעגליות של הנרטיבים התרבותיים העכשוויים שלנו תישבר רק כאשר נחדל לחוות את התרבות העכשווית כדז'ה-וו של מהפכה שמעולם לא התממשה עד תום."[4]

לטענת האוצר הגרמני, הנס אולריך אובריסט, אם "אמנות עכשווית" היא אמנות של העכשיו, הרי שכל אמנות הייתה בזמן מן הזמנים "אמנות עכשווית". אך, לא: למושג "אמנות עכשווית" משמעות ייחודית, מדגיש אובריסט, כזו הרואה במודרנה את "העת העתיקה" שלה ואשר המירה מניפסטים קולקטיביים במניפסטים אינדיווידואליים.

יורג הייזר, מבקר-אמנות גרמני והעורך של "פְריז", אינו רואה באופק שום תנועה אמנותית שתגאל אותנו מהדרך-ללא-מוצא שאליה נקלעה האמנות. מבחינתו, זו אולי התשובה לשאלת מהותה של האמנות העכשווית: היותה היא עצמה מין תנועה שמשימתה לא להיות מובחנת, לא להיות "טהורה", לא להתמסר לשום היסטוריזציה…[5] ועוד כתב:

"כיום, הרעיון של דורות הממשיכים האחד את קודמו הפך מטושטש. […] האם אנו עוסקים אפוא במין מצב של 'רוויה' של הרעיון, לפיו אמנות בכוחה להתקדם? סוג של הצטברות היסטורית של המצאות וחידושים שכבר הושגו בעבר […], הישגי-עבר הנערמים במוזיאונים, בספריות ובאינטרנט?"[6]

אני יושב מול ערימת ספרים, מעט מתוך רבים, שכולם גם יחד מבקשים לענות בעשור האחרון על שאלת העכשוויות ואשר לחלקם התייחסתי כאן במאמרים לאורך שמונה השנים האחרונות. שוב ושוב, דגתי חרסים מהספרים הללו; שוב ושוב, התובנה של מושג המסרב בעיקרון להנהרה עצמית. הנה, אני פותח את ספרו של ג'וליאן סטולבראס ((Stallbrass, "אמנות עכשווית",[7] ואני קורא:

"אורתודוכסיה בסיסית של עולם-האמנות, שהדיה נשמעים מכל עבר, טוענת שהאמנות העכשווית מגוונת ומורכבת באורח  בלתי-נתפס. ריבוי הצורות העכשוויות, ריבוי הטכניקות והתכנים – הוא, אכן, מבלבל. […] התיעוב הכללי של עולם-האמנות מעקביות, […] שום סינתזה או פתרון  אינו מוצע."[8]

או, שמא נפתח את ספרו של פיטר אוסבורן מ- 2013, "בכל מקום או בכלל לא: פילוסופיה של אמנות עכשווית" (Verso, London), ונפגוש בעמדה כמעט-תוקפנית, המבכרת יצירות אמנות בעלות צביון של שלילה רדיקלית, כאילו שפוגעות בתחושת הזמן שלנו, ובפרט – כאלו שמשבשות את ציפיותינו לעתיד…

את הכישלון המובנה הזה של המאמץ לפתור את חידת האמנות העכשווית איני חדל, כאמור, לפרוש מאז 2013. הנה רשימת מאמרים שפרסמתי כאן בנושא, כולם נישאים על אותו גל:

"להיות בן-זמננו", 28.3.2013

"האמנות בעידן הרשת הדיגיטאלית", 18.12.2016

"האומנם המצב העכשווי?", 27.9.2017

"על אודותיה יש לשתוק?", 26.1.2018

ועוד על האמנות העכשווית", 19.5.2019

"אמנות, גלובאליזם ופוסט-קולוניאליזם", 8.10.2021

"יש עתיד?", 8.10.2021

"המוזיאון וריבוי עולמות-האמנות", 21.10.2021

"בלגן קקופוני" (("cacophonic mess", סיכם אנטון וידוקל את המושג "אמנות עכשווית" במבוא שלו לספר "מהי אמנות עכשווית?".[9]


[1] "Questionnaire on The Contemporary, October 130, Fall 2009.  

[2] גדעון עפרת, "להיות בן-זמננו", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 28.3.2013.

[3] What Is Contemporary Art?, eds., J.Aranda, B.K.Wood & A.Vidokle, Sternberg Press, Berlin & New-York, 2010.  

[4] שם, עמ' 10.

[5] שם, עמ' 81.

[6] שם, עמ' 94-93.

[7] Julian Stallbrass, Contemporary Art, Oxford University Press, Oxford, U.K., 2020.

[8] שם, עמ' 112.

[9] לעיל, הערה 3, עמ' 8.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s