קטגוריות
Uncategorized

המוזיאון וריבוי עולמות האמנות

                 

הכותרת הזו מזינה מאמר מאתגר מאת הנס בלטינג, היסטוריון-אמנות גרמני ותיק (יליד 1935), שביקש לבחון כיצד נראים מוזיאונים לאמנות בעידן שלאחר "הנרטיב האמנותי הגדול" (הלא הוא הנרטיב המערבי-אירופי הפוסט-הלני), אשר עליו הגנה בעוז המודרנה.[1]

כיצד מתפקדים מוזיאונים לאמנות בתקופה בה "אמנות עכשווית" מערערת על כל השקפה אמנותית כוללת ומרכזית אחת? יתר על כן, בתקופה בה הואץ קצב התנועה האמנותית הבינלאומית בין אירועי אמנות גלובאליים רבים והולכים – האם המוזיאון המסורתי – בבחינת מוסד המגן על אוסף קאנוני (ולו גם אוסף מודרני) – האם עודנו רלוונטי נוכח פרימות האוספים ברוח ה"עכשיו"?

הנס בלטינג:

"המוזיאון  לאמנות קשור מאד לעלייתם של 'עולמות אמנות' מתחרים, אשר המיפוי שלהם מורה על המגמה לפרק את הנוף הגלובאלי ליחידות קטנות יותר בעלות פרופיל תרבותי או פרופיל גיאוגרפי משל עצמן. אותה דֶצנטרליזציה מערערת על התביעות האוניברסאליות של מושג האמנות, אלה שמאותגרות [על-ידי האמנות העכשווית]. ובהתאם, המוזיאונים נקראים לשרת את הפוליטיקה של הייצוג בשמה של קהילה מקומית או בשם חברה. באורח מסורתי, משמעות המוזיאון התבססה על תפקידה כמתייחסת לנרטיב-על (master narrative) שנתקבלו על-ידי קהלם. הנרטיב [העכשווי] לא עוד מאפשר את הטיעונים האוניברסאליים של העתות המודרניות."[2]

לטענת בלטינג, המוזיאון, כפי שהכרנוהו עד לאחרונה, ניזון מתודעה של עולם-אמנות אחד. או, כדברי מארק אוזֶ'ה (מחבר הספר הנודע, "אל-מקומות"): "עלינו לדבר אפוא על עולמות בריבוי. […] כל חברה מורכבת ממספר עולמות."[3]

המוזיאון, כפי שמוכר לנו, נהג ונוהג להפריד במחלקות שונות בין "אמנות" (מערבית), אף "אמנות מודרנית", לבין "אמנות פרימיטיבית" (מוזיאון "מטרופולין" בניו-יורק כדוגמא ידועה מכל). התערוכה המפורסמת ב- MOMA בשנת 1984, "פרימיטיביזם באמנות המאה ה- 20" (אוצר: וויליאם רובין), אישרה את המוצגים הפרימיטיביים אך ורק בבחינת השראה לאמני המערב המודרניים. ברם, הדיכוטומיה בין המערבי לבין החוץ-מערבי, בין מרכז לבין שוליים, נדחתה מאז שנות ה- 90 בתערוכות דוגמת "הטריאנאלה של אסיה הפאסיפית", או "הטריאנלה של המפרץ הפרסי". ויוזכרו, ולא בפעם הראשונה, תערוכת "קוסמי האדמה" ("מרכז פומפידו", פאריז, אוצר: ז'אן-אובר מארטין) או התערוכה המרכזית בביאנאלה ה- 55 בוונציה, 2013, באצירתו של מסימיליאנו ג'וני, שתי תערוכות מדוברות שבללו יחד שוליים ומרכז, עממיות ואקסקלוסיביות, וכיו"ב.

מאז ראשית קיומם, מוזיאונים שמשו תשתית תומכת לעיצובה של האמנות המודרנית. ייסוד המוזיאונים ומיסוד האמנות המערבית קשורים הדדית. אלא, שההתפתחות מה"מודרני" אל ה"עכשווי" הוא גם צעד בכיוון מיפוי פלוראלי חדש (ואין זה מקרה, שמוזיאון "גוגנהיים"" למשל, פיתח בהנהלת תומס קְרֶנס את תפיסת הרשת של מוסדות לווייניים ("גוגנהיים" בבילבאו, "גוגנהיים" באבו-דאבי).

"כתוצאה מכך, מוזיאונים ייבדלו בין מקום אחד למשנהו ובין מוסד אחד לשני […]. מוזיאונים לאמנות עכשווית במקומות שונים בעולם אמורים לייצג הוויה גלובאלית מתרחבת, בהציבם מרא̞ה לאמנות מקומית. […] מוזיאונים מתקדמים יותר ויותר לשלב בו הם דומים  לאמנות ה- site specific ומיצב."[4]

היכן ניצבים המוזיאונים הישראליים ביחס לכל האמור לעיל? על פניה, התשובה ברורה: המוזיאונים הישראלים המובילים דבקים בתקן המודרניסטי מאתמול: במוזיאון ישראל, למשל, ממשיכה להתקיים הפרדה גמורה בין האוסף הפרה-קולומביאני, האוסף האתנוגרפי ואוספי האמנות (המערבית והישראלית). תערוכה עכשווית (מרשימה כשלעצמה) של ציורים על נייר ("מפיקאסו עד קיינטרידג'") מגבילה עצמה לציור מודרני באירופה ובארה"ב. תערוכת רכישות עכשוויות – "הווה מתמשך" (אף היא מרשימה כשלעצמה) – מורכבת מאמני יפן, יוון, צרפת, גרמניה, ברזיל, אנגליה, פולניה, קולומביה, ישראל (שמחתי לגלות כאן, בין השאר, את אלה ליטביץ המצוינת) ועוד – כמעט כולם מערביים.

אפשר, שהפעם האחת שמוזיאון ישראל הופיע ממש כגלובאלי ופלורליסטי היה בתערוכת "רדוף חפצים" שאצר צבי גולדשטיין ב- 2011. באותה תערוכה, שריכזה לקט מאוספי המוזיאון למיניהם, כמו חזר המוזיאון לזרע ממנו נולדו המוזיאונים בכלל – "חדר ההפתעות". והייתי מוסיף גם את תערוכת הצילום של עילית אזולאי במוזיאון ישראל 2017, אף היא מסע לקטני בין האוספים.  

ומוזיאון תל אביב? זכורה לנו, אכן, הגיחה האחת והקצרה לאפריקה, אבל מוזיאון תל אביב הוא מוזיאון מודרניסטי פאר-אקסלאנס, מוזיאון שמציג אמנים ישראלים מודרניים (ואין אמנות ישראלית לא-מודרנית), שמארח אמנות מערבית מודרנית – אירופית ואמריקנית (להוציא חריג יפני: הירושי סוגימוטו).

אין בתיאורים הנ"ל משום ביקורת על שני המוזיאונים המרכזיים שלנו, אלא רק אישורה של עובדה אחת פשוטה: עכשוויות, במשמעותה האמנותית הגלובאלית-פלוראלית, לא הבקיעה את מבצרי המודרנה שלנו. אם להכיר באמת, ספק רב אם חדרה ואפילו זעזעה את מבצרי המודרנה המערביים בכללם. שכן, הגלובאליות הפלוראלית של המוזיאונים העכשוויים לאמנות מוצאת ביטויה במוזיאונים ובאירועי אמנות בסין, באמירויות, באפריקה, באוסטרליה וכו', כתשובת ה"אחרים" הרחוקים להדרה ההיסטורית המתנשאת של המערב. מבחינה זו, הגלובאליות הפלוראלית של העכשוויות אמנם אמורה לאתגר את המערב, אך ספק אם הוכרה במערב כבעיה של המערב (מלבד בטקסטים פוסט-קולוניאליים).

ועם זאת, מילה לזכותנו: פתיחתו המחודשת בקרוב של המוזיאון לאמנות ישראלית, ובמקביל, המקום שהוקצה בעשור האחרון לאוסף האמנות הישראלית במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב (ובזה האחרון, אף מסתמנים מאמצים לפריצת הקאנון) – כל אלה מאשרים את הפן הפרדוקסאלי של הגלובאליות (שממהותה ממירה את המקומיו באל-מקומי שהוא רב-מקומי): הולדת המוזיאונים המקומיים, כאלה הפונים אל קהילה מקומית.


[1] Hans Belting, "The Plurality of Art Worlds and the New Museum", The Global Contemporary and the Rise of New Art Worlds, eds., H.Belting, A.Buddensieg & P.Weibel, ZKM, Karlsruhe, Germany, & MIT Press, Cambridge, Mass., U.S.A., 2013, pp. 246-254.

[2]

[3] Marc Augé, An Anthropology of Contemporaneous Worlds, Stanford University Press, Stanford, 1999, p.89.   

[4] לעיל, הערה 1, עמ' 251.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s