קטגוריות
Uncategorized

               הערה קצרה על אמנות בימי טיק-טוק

               

אני, שהייתי כה מיואש מהשתלטות "פייסבוק" על הווייתנו; אני, שכה הקפדתי להרחיק עצמי מ"פייסבוק" ותליתי בו שלל פגעים ונגעים, לומד לאחרונה, שה"פייסבוק" פּאסֶה, אאוט, עניין של זקנים דמנטיים. המרוץ הטכנולוגי דוהר במהירות בלתי-נתפסת, G5 בשער, ופני הדור אל ה"אינסטגרם" (יש מלחשים, שגם הוא כבר בירידה; והבקיאים יוסיפו בסרקזם, שבכל מקרה, "פייסבוק" רכש את "אינסטגרם", כך שאין מוצא מהמלכודת), ויותר מכל, פנ̤ינו – אל ה"טיק-טוק".

"הנה שעון בן-חייל/ אשר איננו נם/ ביום וגם בליל/ דופק דופק הוא שם:/ טיק-טק, טיק-טק – דופק שעון בן-חייל…". פעם, "טיק-טוק-טיק-טוק-טיק-טוק" סימן את קצב השעון, את התעללותו הטכנולוגית של הזמן האדיש לקיומנו; היום, "טיק-טוק" מסמן את המנוס הזריז, העולץ והמדומה מהזמן ומתודעת הקיום.

בכל זה אני צופה ממרחק רב ובהשתאות מהולה בצער, בבחינת אחד הצופה ברגבים המוטלים על קברו. עם כל רשת חברתית חדשה, בדידותי וגלותי מתעצמת, בדידות וגלות בהן בחרתי במודע, בידודי העצמי מרצון מהבלי העכשיו.

אני מציץ ב"טיק-טוק" כמו תייר בגן-חיות אקזוטי ומתקשה להאמין: הנרקיסיזם, האקסהיביציוניזם, תאוות הנראוּת שאין שטוחה ממנה, העדריות של המונים הסבורים באווילותם שהם מממשים את האינדיווידואלי בענטוז קלישאתי מול מצלמת האייפון. תבוסתי ברורה לי, אך מעולם לא שמחתי להיות מובס כפי שאני שמח אל-מול הטמטום ה"טיק-טוקי". מעולם לא הייתי גאה יותר בזיקנתי ומרחם יותר על הצעירים ה"מטוקטקים". לבי לבי להם. וכן, נכון, בהחלט יש מההתנשאות במילותיי. וגילוי נאות לטוקבקיסטים: איני קורא טוקבקים.

ה"פייסבוק" סימן את הכיוון: שיתופים של האינטימי בחברתיות מדומה (אלפי חברים שהם שום חבר). ה"אינסטגרם" המשיך לסלול את הדרך: צילומים, סרטונים, "סטוריס": קומץ המילוליות הכתובה שעוד נותרה לאחר צמצומי ה"אי-מייל" וה"טוויטר", נכנעה בפני חזותיות טוטאלית מלווה בצליל. הרוח נכנעה לגוף. מכאן ואילך, ההתדרדרות במורד התלול בואך ה"טיק-טוק": תצוגות עצמיות מביכות של פסוודו-ארוס, שעמום, הבלי-הבלים. מספרים לי יודעי דבר, שצעירים כבר אינם צופים יותר בסרטי-קולנוע: ארוך מדי, מורכב מדי… וקריאת ספרים, נו, כן, הספרים…

אם כזה הוא, אכן, נופנו התרבותי, ואם כזה הוא האופק, אין עוד צורך באמנות. ובעצם, אין עוד אפשרות לאמנות. כי מה בין כל מופעי האני הטיק-טוקיים המגוחכים, המוחצנים והמלאכותיים לבין ביטוי אני אותנטי מתוך הכרח פנימי הניזון מפצע?! מה בין התגברות על האני ונסיקה אל אידיאה לבין שקיעה במימי-האפסיים של פוזות-אני?! מה בין אקט זריז של עשיית רושם לבין מבע מורכב והעמוק מכל "רושם"?! מה בין אינפנטיליות לבין יצירת אמנות (גם כשהיא מתיילדת)?!

והנה, הדבר המדהים הוא, שישנם-גם-ישנם לא מעט "אמני טיק-טוק", משמע – אמנים הרואים ב"טיק-טוק" בימת תקשורת אידיאלית להפצת אמנותם. אחת מהם היא "מירנדה ההיברידית", אמנית מפיטסבורג שבארה"ב:

"ככל שהטיק-טוק הוא טיפשי וצורמני, הוא ימשוך צופים יותר מכל בימה אחרת שבנמצא – בתנאי שתדעו כיצד להשתמש בו. […] לפתע, לא עוד הייתי עיפרון של Apple ולא I Pad Pro, אחת שיוצרת אמנות לצלילי מוזיקה – אלא הייתי מירנדה, אישיות."

או, אחד המכונה "מק'מונסטר" (מק-מפלצת), ששמו האמיתי הוא ג'וש מק'קווארי, אמן מפורטלנד, ארה"ב: האיש מפרסם ב"טיק-טוק" סרטי וידיאו קצרצרים (60 שניות), המשלבים פעולה אקוורלית עליזה ולא ברורה עם מוזיקה קצבית ודימויים מקפצים.

ומסתבר, שהמגמה צוברת תאוצה. יש רק בעיה אחת זעירה: טרם נתקלתי ולו בעבודת "טיק-טוק" אחת, שמצאתיה כראויה להתעכב עליה ו/או לזכור אותה.

מדיום ה"טיק-טוק" ומדיום האמנות מוציאים זה את זה. או-או. בחירתי ברורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s