קטגוריות
Uncategorized

יש עתיד?

                                

יותר ויותר ברור: המוזיאון איבד את סמכותו כמוביל וכמכונן קאנון אמנותי. אמנם, כל עוד מדובר בקאנון מודרניסטי, המוזיאון עודנו בית-המקדש ומשמר המורשת (האוסף ההיסטורי, בבחינת ליבת המוזיאון ותמצית תכליתו); ברם, התערוכות המתחלפות במוזיאון, איכותיות ככל שתהיינה, לא עוד מסמנות ומאשרות "קומה נוספת" לקאנון, ולא עוד מניעות קדימה את ההיסטוריה. הדבר נכון לגבי המוזיאונים  בישראל ומחוצה לה גם יחד.

ההסבר המוכר לתופעה יצביע על המהלך  הפוסט-מודרני של קריסת הקאנון בעידן "ריזומי" ופלורליסטי. מִנ̤יה וּב̤יה, ההכרה בירידת מעמדו של המוזיאון כמוסד פנאופטיקוני, קרי – כמרכז הכוח והשליטה של המודרניזם באמנות. ניתן אף לומר: הערעור ה"עכשווי" על המודרנה, כמי שמבטאת אפיק איכות ריכוזי והגמוני (מערבי), הוא גם הערעור על מעמדו העליון של המוזיאון (בבחינת מוסד שהבטיח הגמוניה זו). ועוד יודגש, עם זאת: לא זו בלבד שהמוזיאון איבד את סמכותו, אלא ששום מוסד אמנותי אחר לא ירש סמכות זו.

רוצה לומר: הבעיה אינה במידת הכריזמטיות של אוצרי המוזיאונים דהיום, שלכאורה פחותה מהכריזמה של פיגורות מרכזיות מהעבר; לא, הבעיה (בעיה?) היא בביזור הפלורליסטי, שאתגר את כוחו של המרכז האחד – העיר הדומיננטית (תל אביב), הפעילות הגלריסטית הממורכזת  (שנדדה מרחוב גורדון והפכה מפוזרת מתמד) והמוזיאון המרכזי (מוזיאון תל אביב). עתה, פיזור שוויוני של היעדר-סמכות חל על מוזיאון תל אביב, מוזיאון הרצליה, מוזיאון פתח-תקווה, מוזיאון בת-ים, המשכן בעין-חרוד וכו'. ואין בעובדה זו משום ביקורת על איכות התערוכות במוסדות הללו.

תערוכות מוזיאוניות איקוניות יהיו אפוא רק כאלו שמציגות אמן "קלאסי", אחד שכבר "קודש" בעבר (דוגמת הרטרוספקטיבה המרגשת לג'ספר ג'ונס, המוצגת בימים אלה במקביל, הן ב"וויטני" הניו-יורקי והן במוזיאון בפילדלפיה). מנגד, תערוכת-יחיד לאמן עכשווי ב"וויטני", למשל, לא תמסד את האמן יותר מתערוכה ב"מוזיאון החדש", או "מוזיאון ברוקלין" וכו'. ובעצם, אף לא אחת מתערוכות אלו בכוחן להבטיח "קאנוניות" לאמן המציג.

האם ניתן להשיב את הסמכות האבודה לאוצרים בכלל, ולאוצרי מוזיאונים בפרט? בעתיד הנראה לעין, המשימה נראית כמעט-בלתי-אפשרית. בדומה לחוקי ההיצע והביקוש של השוק המסחרי, היכולת לבחור ולהשוות בין סחורות ומחירים מעצימה את כוח הצרכן. הנמשל: תערוכה X במוזיאון Y מתיימרת להציע איכות אמנותית, שעה שעוד ועוד תערוכות אחרות מתיימרות אף הן להציע איכות אמנותית… ההיצע המגוון העביר את השיפוט מהמוסד האחד אל הצופים, הצרכנים. כך קורה, שתערוכות-יחיד במוזיאונים הפכו ל"עוד תערוכה", על-פי-רוב באיכות גבוהה, אך לא תמיד. "תערוכות-פרס" מוכיחות זאת יותר מאחרות.

במילים אחרות, אוצרי המוזיאונים השלימו עם הריבוי ה"ריזומי" ויישרו איתו  קו, יותר משהתאמצו לענות לו בהתוויית דרך עיקשת, המבוססת על שיפוטם כבעלי סמכות. האמת, אין להם ברירה אחרת: תמיד תיוותר לצופים האלטרנטיבה האמנותית הבו-זמנית כאופציה להעדפה אישית אחרת. בשנות ה- 60, המסלול – גלריה "קסטלי" בואך מוזיאון "וויטני" בואך MOMA – היה מסלול שלא-ניתן לעמוד נגדו. כיום, עם כל הכבוד (הראוי!), המסלול – גלריה "גורדון" בואך מוזיאון תל אביב – לא עוד מבטיח גושפנקא היסטורית.

משהו דורך במקום. משהו אינו זז קדימה. כאילו בוטל ה"קדימה" בעידן ה"עכשיו". אפילו יצירות-הלם רדיקליות ומעוררות קבס (דוגמת האמן הסיני, ז'וּ יוּ, שבשנת 2000 אכל עובּר-תינוק) – אפילו הן לא מניעות יותר את המערכת הסְט̞גְנ̞טית.

במאמר מ- 2010 כתב בוריס גרויס:

"…העכשווי מיוסד, למעשה, על ספק, על היסוס, אי-ודאות, חוסר-החלטה. הוא מכונן על הצורך בחשיבה לזמן ממושך יותר ובהשהייה. […] וזהו בדיוק מה שהעכשווי הינו: עידן של הארכת משך-זמן, אפילו דחייה פוטנציאלית אינסופית."[1]

גרויס מצביע על תקופתנו, על העכשיו שלנו, כעל תקופה של אי-החלטה, של דחיית החלטות (דחיית שיפוטים, דחיית בחירות), ובקצרה – "תקופה משעממת".[2] כל זאת, בניגוד לעידן המודרניסטי, שהיה מיוסד על מחויבות והתגייסות חסרת-פשרות לפרויקטים רעיוניים (עם המניפסטים הנלהבים הנלווים להם); ולעומת האמונה המודרניסטית בעתיד אינסופי – ב"מחר" – בו יתגשמו כל הפרויקטים הרעיוניים המסעירים. כיום, התהפך המצב:

"כיום, הבטחת עתיד אינסופי […] איבדה את סבירותה. המוזיאונים הפכו לאתרים של תערוכות זמניות יותר, מאשר חללים של אוספי-קבע. […] העתיד שב ומתוכנן כל פעם מחדש, […] והעבר אף הוא נכתב מחדש דרך-קבע […]. ההווה חדל להיות נקודת-מעבר אל העתיד […]. אנחנו תקועים בהווה שמשעתק את עצמו מבלי להוביל אל עתיד  כלשהו."[3]

אכן, גם אם, אישית, מעולם לא תליתי תקוות באוטופיות ותמיד נטיתי לגלות חשדנות ופסימיות בכל הקשור להבטחות עתידיות מסעירות, איני יכול שלא להזכיר בהערכה את חסידי המהפכה הבולשביקית, את חלוצי עליות שנייה ושלישית, את מייסדי הקיבוצים, אפילו את הסטודנטים בני-דורי משנות השישים. אמת, ההבטחות נמסו כולן, אם לא התרסקו. ועם זאת, ככל שנפשי רחוקה מרחק עצום ממתנחלי השטחים הכבושים, אני מכיר בכך, שמבחינתם, הם פועלים לאור הבטחה עתידית גדולה ("יישוב הארץ", "יהוד הארץ", "גאולה"). גם המוני ה"סטארטפיסטים" ברחבי העולם מודרכים כיום על-ידי הבטחת עתיד, הגם שהאידיאולוגיה שלהם פרסונאלית ומכוונת לכסף ולהצלחה. עתיד חברתי חדש? מהפכני "האביב הערבי" (גם אם נכשלו; אך, מי מהמהפכנים לא נכשל במוקדם או במאוחר?); גם תנועת המחאה החברתית נגד המשך שלטונו של בנימין נתניהו הייתה מלובה בלהט של אמונה ותקווה לא פחות מהפגנות הסטודנטים, הזכורות לי מאוניברסיטת "בראון", 1969.

אני אומר: קבורת העתיד הייתה מהירה ומוקדמת מדי. גם מהר מדי קברנו את תקוות ה"נאורות": ראו מה מתרחש בשדות הרפואה, או הטכנולוגיה הדיגיטאלית, ותודו, שהמדע והטכנולוגיה עודם "משיחיים". הדואליות של "האדם החדש" ושל "שואה" היא, ככל הנראה, מסימני התרבות האנושית. ואם תאמרו: "על איזה עתיד אתה מדבר בימים של התחממות גלובאלית קריטית, רגע לפני סוף החיים על-פני כדור-הארץ?!" – אזכיר לנו את חרדות פצצת-האטום ואת תחושות הקץ של סוף המילניום. למגינת-הלב, התאהבנו בהלך-רוח של ייאוש, של ויתור ו…באופנה הפילוסופית של השל̞מה עם "החזרה הנצחית" (במובן של déjà vue, של רטרו, פוסט- וניאו-). מוטב נרשום לעצמנו: אין קיום אנושי ללא תודעת עתיד, ללא "לקראת" (היידגר).

ועוד אזכיר: כבר ידענו את קידוש העכשיו: ראשית שנות ה- 50, פאריז, הרובע הלאטיני, בתי-הקפה של האקזיסטנציאליסטים: הסלע של סיזיפוס מתדרדר בחזרה ארצה בכל עת שמגיע לפסגה… ואולם, איזה "עתיד" מפואר הגיח וכבש בשנות ה- 60-50 מכיווני ההפשטה האקספרסיוניסטית וה"פופ-ארט", "נוער-הפרחים", או "הגל החדש" בקולנוע האיטלקי והאמריקאי!

דיאלקטיקה של ייאוש, דשדוש ו…תקווה חדשה.

הנה, מבצבץ ועולה לו דור חדש, צעיר מאד, מלא עזוז לקראת מאמץ ההצלה האקולוגית של העולם. אולי, בכל זאת, יש עתיד. ובאמנות? איני יודע מאיזה כיוון ישוב העתיד לאמנות (לבטח לא מכיוון ניו-יורק, בה נכתבות שורות אלו). אך, "אני מאמין…וגם אם יתמהמה, אחכה לו, כי בוא-יבוא…".


[1] Boris Groys, "Comrades of Time", What is Contemporary Art?, eds., J. Aranda, B. Kuan Wood & A.Vidokle, Sternberg Press, New-York, 2010, pp.25-26.

[2] שם, עמ' 26.

[3] שם, עמ' 28-27.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s