קטגוריות
Uncategorized

התפנית הפרפורמטיבית

אני נמצא בניו-יורק ואני לומד כמה דברים: ב״בּ̞רְנס אֶנד נו̇בֶּל״ (יוניון-סקוור), האגף לפילוסופיה, אני נדהם לגלות את מחיקתו של דרידה מעל פני מדפי הספרים, ועמו כמעט כל האסכולה הפילוסופית של פאריז, למעט אולי ספר אחד של דֶלֶז וספר אחד על בּוּדְיו̇ [לידיעת מחברי מאמרים בישראל ולידיעת הוצאת ״רלסינג״]. באגף ללימודי תרבות אני מציין לעצמי את המפנה הטוטאלי והבלעדי (והמובן בהקשר האמריקני העכשווי) לכיוון ספרים בנושאי גזענות ומעמדות. תשכחו ממושג ה״מקום״, שפעם נהנה כאן מעמדה בכירה (הפמיניזם  שודרג לאגף עצמאי). באגף להיסטוריה של האמנות צר לי לחזות בהתמעטות התיאוריה של האמנות: קומץ דל בלבד. בכל השינויים הללו אני מאבחן תסמונות של מפנים תרבותיים/אינטלקטואליים בלתי-מעודדים (מסתבר, שלא רק אצלנו התסמינים), אך יודעי דבר טוענים באוזניי, שהכול הוא תוצאה מהשתלטות ״אמזון״ על המסחר בספרים (משמע: מבקשי תיאוריות-אמנות, למשל, יזמינו ספרים ספציפיים ב״אמזון״ ולא עוד יתורו אחריהם בחנויות).

אפילו בחנות הספרים המעולה, ״סְטר̞נְד״, שבברודווי, בין המוני המדפים של ספרי אמנות, אני מוצא שספרי העיון מוגבלים ברובם הגדול לכאלה שכבר ראו אור בשנים עב̞רו, כלומר לא לאחרונה.

אך, אני בשלי:  ב״סטרנד״ אני קונה את הספר הגדול והכבד, ״העכשוויות הגלובאלית ועלייתם של עולמות-אמנות חדשים״. זהו טקסט עב-כרס שנערך בעקבות תערוכה שהוצגה ב- 2012 בקרלסרואה שבגרמניה תחת הכותרת ״העכשוויות הגלובאלית: עולמות-אמנות לאחר 1989״, ואין לי ספק ש- 500 עמודי הספר יזינו אותי רבות בימים הקרובים.

מרוב שפע איני יודע היכן להתחיל. מאמר-הפתיחה של פטר ו̱וייבֶּל, מעורכי הספר, כה עתיר בהבחנות סוציו-תרבותיות מאתגרות, עד כי שומה עלי לפרקן אחת לאחת. ברשימה דלהלן אתייחס אפוא להבחנה אחת בלבד שעמה מסיים ווייבל את מאמרו, ״גלובאליזציה ואמנות עכשווית״. יש לי עניין מיוחד בטענתו זו.

ווייבל טוען, שספרו רב-ההשפעה של ג׳.ל.אוסטין מ- 1961, ״איך לעשות דברים עם מילים״ – ספר שחנך את המחשבה הפרפורמטיבית בפילוסופיה של הלשון ושל האמנות (והשפיע השפעה עמוקה גם עליי, שעה שבאתי ב- 1969 להגדיר את האמנות) – העניק גיבוי רעיוני למהלך אמנותי בינלאומי דרמטי, בו מוזמן הציבור להשתתף ביצירתן של עבודות-אמנות. דהיינו, לא עוד האמן בבחינת יוצר בלעדי של העבודה, אלא גם הצופה.[1] למהלך הנדון שותפים, כמובן, אבות היסטוריים כמו מרסל דושאן, או יוצרי ה״הפנינג״ ועוד, שלצד יצירת אמנות בסימן מושאים ממשיים ובזמן ממשי, החלו כוללים ביצירותיהם אנשים של ממש, הלא הם ה״משתתפים״ היוצרים. ״אמנות השתתפותית״ קהילתית היא אך דוגמא עכשווית בולטת למהלך הנדון, שאותו מגדיר ווייבל בכותרת – ״עידן המפנה הפרפורמטיבי״. דוגמא בולטת אף יותר ל״השתתפותיות״ כלל-עולמית שוויונית היא, כמובן, האינטרנט.

במסגרת ובתוקף ״המפנה הפרפורמטיבי״, ״כל אחד הוא אמן״, בלשונו של יוזף בויס: כל אדם יכול כיום לצלם, ליצור סרט-וידיאו, לפרסם טקסטים. ובמילותיו של ווייבל: ״ציירים איבדו את המונופול שלהם על יצירת דימויים.״ [שם, שם]

ופה אנו מגיעים לנקודה הקריטית:

שלא כבעבר, ממשיך ווייבל, בו אחזו מוזיאונים, אישי אמנות בכירים ומוסדות אמנות (כגון מוזיאונים, גלריות, מגזינים לאמנות) בהגה ההגמוניה, והם-הם שקבעו מהי אמנות ומהי לא, או מהי אמנות טובה ומהי לא – עתה נפתח השער האמנותי בפני כולם, ובשער זה נכנסת ובאה גם ״אמנות לא-לגיטימית״, משמע אמנות שאינה זקוקה יותר לאישור ה״כוהנים״ (בעיקר, אוצרים, מורי אמנות ידועים, מבקרי-אמנות).

בעבור פטר ווייבל, ״המפנה הפרפורמטיבי״ הוא פן מרכזי של המפנה הגדול יותר, זה הגלובאליסטי, שערער על ההגמוניה האמנותית של מרכזי המערב ושל ״העולם הראשון״, ואיפשר השמעת קולות ממרחבי אמנות אלטרנטיביים (אמנות אפריקאית, אמנות אסיאתית, ועוד).

טענת ״המפנה הפרפורמטיבי״ מטלטלת את הגדרת האמנות הפרפורמטיבית (או ״המוסדית״, זו שנהוג לזהותה עם ג׳ורג׳ דיקי, אף כי אני הקטן ניסחתיה בלונג-איילנד באותו פרק-זמן באוזני עדי צמח ז״ל, וזאת עוד קודם לקריאת דיקי). כי, בעוד ההגדרה הפרפורמטיבית העניקה לממסד האמנותי את מלוא הכוח, את זכות-היתר ואת הגושפנקא להבחין בין אמנות ללא-אמנות ובין אמנות טובה לאמנות לא-טובה, בא ווייבל ונוקט באותו עיקרון פרפורמטיבי עצמו על-מנת להדיח את הממסד האמנותי מכס-מלכותו…

כיצד אצא מהפלונטר הזה? פשוט, באמצעות אי-קבלת התיזה של ווייבל והפרכתה: נכון מאד, ההשתלשלות האמנותית ההיסטורית שלאחר מרסל דושאן, ה״דאדא״, ההפנינג וכו׳, ולבטח שלאחר המהפכה הטכנולוגית הדיגיטאלית,  גרמה לכולנו – הציבור הרחב – להיות יצירתיים יותר, ליצור ולפרסם דימויים, תערוכות, סרטים וטקסטים. אך, בשום צורה ואופן איני נכון לאשר קשר היסטורי ו/או רעיוני בין השתלשלויות אלו לבין תיאוריית הלשון של אוסטין:

כי אוסטין הצביע על קטגוריה לשונית מצומצמת של ביטויים, אשר במו אמירתם נעשה מעשה בפועל: האמירה ״אתה מפוטר!״ היא מעשה פיטורין של ממש. על-מנת שאמירה תהא מעשה בפועל, הבהיר אוסטין, חובה עליה להיאמר מפי אנשים בעלי סמכות מסוימת ביותר (המנהל, במקרה הנוכחי) ובנסיבות מסוימות (הביטוי ״הרי אני מכריז עליכם כעל בעל ואישה״ שומה עליו להיאמר על-ידי כומר ובנסיבות של טקס-נישואין). בהשאלה לתחומי האמנות, מדובר בהיגד ״זו אמנות״ כקובע עובדה (קרי: מה שנחשב ״לא-אמנות״ הפך ל״אמנות״ במו ההיגד) – אך ורק אם ההיגד מקורו בדיבור או בכתיבה של אוצר או מבקר-אמנות בעלי סמכות, וזאת ב״נסיבות הזמנה אמנותית״ של מוזיאון, גלריה וכד׳ (משמע, מוסדות המוכרים כמוסדות שמציגים אמנות).

אם כן, איני מוצא כל קשר היסטורי או רעיוני בין טענתו הפילוסופית-לשונית של אוסטין לבין רעיונות ה״רדי-מייד״, ערבי ״דאדא״ ב״קפה וולטר״, ההפנינגס ב״וילג׳״  שבניו-יורק, שיתוף-הקהל בהצגות ה״ליווינג תיאטר״, ולבטח לא באמנות הקהילתית ה״השתתפותית" בעשורים האחרונים, שלא לומר האינטרנט. יתר על כן, התיזה של אוסטין מגבילה במפורש את סוג הדיבור הפעולתי ("סְפּיץ׳-אקט") העושה מעשה אך ורק לבעלי הסמכות (רוצה לומר: אם אני, שאיני מנהל, אגיד למישהו – ״אתה מפוטר!״, שום תוקף פעולתי-מעשי לא יהיה לדיבורי). במילים אחרות: לא ייתכן ליטול את התיזה של אוסטין ולהפקיע ממנה את כוחם של בעלי-הסמכות.

לא זו בלבד, שספרו של אוסטין אינו שייך מכל וכל למהלך ההיסטורי-רעיוני של שיתוף קהל והשתתפות ציבורית ביצירות אמנות, אלא שההפך הגמור הוא הנכון: התיזה של אוסטין היא, לאמיתה (ובעבורי), קרש-ההצלה, קו-ההגנה האחרון על איכות אמנותית בתקופה בה ״כל אחד הוא אמן״ ובה ״הכול הולך״. דהיינו, התיזה של אוסטין ויישומה על הגדרת האמנות בכוחה לשמר את ההגמוניה המפקחת והבוררת (זו של מוסדות אמנות ואנשי אמנות סמכותיים) בין אמנות בעלת ערך לבין בְּר̞ר̞ה אמנותית.

באיזו מידה ניתן כיום להחזיר את הגלגל אחורנית אל ההגמוניה המוסדית ואל בעלי הסמכות – זוהי כבר שאלה שלא פשוט לענות עליה ואשר נידרש לה במאמר נוסף.

ובקיצור, התיזה של פטר ווייבל מעצבנת אותי.


[1] Peter Weibel, "Globalization and Contemporary Art", The Global Contemporary and the Rise of New Artworlds, eds., H.Belting, A.Buddensieg & P.Weibel, ZMK, Karlsruhe, Germany, & MIT Press, Cambridge, Mass., 2013, p.27.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s