קטגוריות
Uncategorized

אמנות, גלובאליזם ופוסט-קולוניאליזם

              

טרם סיימתי את "שיחתי" עם פטר ו̱וייבֶּל, מחבר המאמר "גלובליזציה ואמנות עכשווית". השקפתו הניאו-מרקסיסטית על מהלכי העשורים האחרונים אינה חדשה, לא לי ולא לקוראים, אך היא מעלה בי הרהורים על מקומה ותפקודה של האמנות הישראלי בתוך המערך התרבותי הגדול בארץ ובעולם.

אציג, תחילה, את ניתוחו של ווייבל את פני המפנה האמנותי מהמודרנה אל ה- Contmeporary, מפנה שראשיתו ב- 1989, השנה שציינה את קץ המונופול המערבי (במקביל לקריסת "מסך-הברזל", סוף "המלחמה הקרה", ובמקביל – תערוכת "קוסמי האדמה" הרב-תרבותית ב"מרכז פומפידו" שבפאריז). מעתה ואילך, החלו להיערך במוסדות אמנות מערביים תערוכות שמקורן בארצות-ערב, אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה. היסטוריה ארוכה של הדרה אמנותית הומרה במגמת הכלה.

קץ המצב הקולוניאליסטי, על שורשיו האירופיים, סימן את סוף עידן המודרנה. זוהי המודרניות שעמדה בסימן החלוקה ל"עולם ראשון" (צפון-מערבי, תעשייתי, עשיר), "עולם שני" (המדינות הקומוניסטיות) ו"עולם שלישי" (דרומי, חקלאי, עני ומנוצל במשאביו). חלוקה זו, טוען וויבל, הובטחה על-ידי המדיניות הפיננסית של  הבנק העולמי, שהותיר את המדינות האגראריות במצבן הנחות, ומנגד, הבטיח את יציבות המערכת הקפיטליסטית המודרנית. והנה, 500 שנות הגמוניה מערבית והדרת האחרים, לרבות הגמוניה אמנותית-מערבית, באו אל ראשית סופן ב- 1989:

"כיום אנו עדים לתחילתו של תהליך טרנספורמציה, הזקוק ומשתמש בשפע הביאנאלות באסיה, בדרום-אמריקה ובעולם הערבי, בעוד האמנות המודרנית מגוננת בהיסטריה על עמדתה במערכת הקפיטליסטית העולמית של ירידים ומכירות פומביות, וזאת באמצעות קביעת מחירים גבוהים."[1]

מפת אמנות בינלאומית חדשה נולדה, כזו הכוללת יבשות וארצות שלא נכללו בה בעבר ואשר מערערת על הקאנון המערבי. התואר "עכשווי" המיר את התואר "מודרני" (ככותרת תערוכות, מוזיאונים, ספרים וכו'). אמנות אפריקאית, לדוגמא, אינה "מודרנית", כי אם "עכשווית". זאת ועוד: לריבוי החדש נלווית המהפכה הטכנולוגית-דיגיטאלית, שעה שחוויות המדיה (שמא נאמר: "אמצעי-הייצור") הפכו אוניברסאליות ומאשרות את עיקרון – "כל אחד, כל דבר, כל זמן, כל מקום". תרבות חדשה ושוויונית נוצרה ונוצרת ברחבי העולם בידי אמנים צעירים, כולל מעצבים וארכיטקטים. ולא זו בלבד שהמצלמה, הווידיאו, הקולנוע והמחשב פרצו כל גבול, אופני המדיה החלו מתערבבים זה בתוך זה: "שום מדיום אחד אינו עוד דומיננטי".[2]

עד כאן השקפתו ההיסטורית-תרבותית של פטר ווייבל. מכאן ואילך, מספר תהיות של היסטוריון-אמנות ישראלי (ארץ קטנה עם שפם, אי-שם במזרח-התיכון).

אם נישאר צמודים לניתוח הניאו-מרקסיסטי הנ"ל, אין ספק שהאמנות הישראלית היא שלוחה מפורשת של המודרנה, ובתור שכזו היא מגלמת מובהקת של ההגמוניה המערבית (פאריזאית, ניו-יורקית ועוד). על זאת אין  ויכוח. גם הקשר בין נתונים אלה לבין הקולוניאליות המערבית אינו בר-הכחשה: הציונות, מעבר להיבטי אנטישמיות (ישראל בבחינת מדינת מקלט ליהודים) ומלבד ההיבט הדתי (ההבטחה האלוהית והגעגועים לציון: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה")  – היא מהגילויים הקולוניאליים-מערביים, בהם ממון יהודי-מערבי איפשר רכישת אדמות, נישול פלאחים ויישובם של מהגרים יהודיים. את ההסבר הזה איננו חדלים לשמוע ולקרוא מצד חוגים מרקסיסטיים למיניהם.

אך, האם מאשרת האמנות הישראלית את המהפך של קץ המודרנה המערבית הקולוניאלית לטובת מציאות "עכשווית" חדשה, רב-תרבותית וגלובאלית?

ספק רב. כי, שלא כסימני הגלובאליזם שאבחנתי ב- 2010 באמנות הישראלית ("אמנות מינורית", הפרק: "תום עידן ההגמוניה", עמ' 60-43) – זו שאיתרתי בה היפתחות מוזיאונים וגלריות בישראל בפני אמני העולם (מערביים כמעט-כולם…), השתתפות ישראלית בירידים (מערביים כמעט-כולם…), או שהיית אמנים ישראליים בארצות שונות (מערביות כמעט-כולן…) – הגלובאליות העכשווית שבנוסח פ.ווייבל מתממשת בישראל בעירבון מוגבל ביותר: אמנם, יותר ויותר אמנים פלסטינאים (בפרט,  נשים) לומדים אצלנו בבתי-ספר לאמנות ומוכיחים מצוינות בתערוכות, אך אין  לדבר על שוויון-הזדמנויות: חלק ניכר מהאמנים הפלסטינאים מסויגים הם עצמם ממוסדות האמנות הישראליים, בעוד חלק אחר מוצג במשורה, ובמידה רבה, בבחינת מס פוליטיקלי-קורקט. גם הביאנאלה הי-תיכונית שביוזמת בלו  סמיון פיינרו (בסכנין ועוד) היא אירוע שנותר בשולי האמנות התל אביבית. לא פחות מכן, תערוכת איי-ויי-ויי הסיני במוזיאון ישראל, או תערוכת אמנות אפריקאית במוזיאון תל אביב – אין בכוחן לאשר בישראל את המפנה הנדון, ואולי אף להיפך: יש בהן משום אשרור של מתן חסות מערבית-מודרניסטית ל"אחרים" המוכיחים מערביות ביצירתם (ובמקרהו של איי ויי-ויי, קבלתו של  מי שתומך בביקורת המערבית על המשטר הסיני).

ובמקביל לכל זאת, אי-שיבוצה של האמנות הישראלית במיפוי הגלובאליסטי החדש: גם אם משה גרשוני שותף בתערוכת "קוסמי האדמה", וגם אם גיא בן-נר ומוזיאון בת-ים מצוינים בין המוני מוסדות האמנות המתועדים בספר "העכשוויות הגלובאלית ועליית עולמות אמנות חדשים", ההיפתחות הגלובאלית העכשווית לתרבויות מזרח-תיכוניות אינה כוללת את האמנות הישראלית!  וראו את הנוכחות הישראלית הזעומה בירידים הגדולים באסיה, בארצות-ערב ובדרום-אמריקה. גם השיח האינטלקטואלי הגלובאליסטי כמעט-שאינו כולל ייצוג ישראלי, לעומת ההתייחסות לביירות ולקהיר.

דומה אפוא, שהאמנות הישראלית נפלה בין שני הכיסאות: היא גם פרובינציה המודרת מהקאנון המערבי (שעמו היא מזדהה ואליו היא עורגת), והיא גם קולוניאליסטית-מערבית-מודרנית: וילה אירופית-אמריקאית בג'ונגל המזרח-תיכוני, שאינה שייכת לא לכאן ולא לשם.


[1] [1] Peter Weibel, "Globalization and Contemporary Art", The Global Contemporary and the Rise of New Artworlds, eds., H.Belting, A.Buddensieg & P.Weibel, ZMK, Karlsruhe, Germany, & MIT Press, Cambridge, Mass., 2013, p.24.

[2] שם, עמ' 26.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s