קטגוריות
Uncategorized

גם צייר(ת) גם סופר(ת)?

                         

התבוננו בציור הזה: "שביל צפצפות", 1808 (עיפרון, עט, דיו סיני, צבעי-מים, 17X10.5 ס"מ). לא יצירת מופת, נסכים. צייר אותו יוהן וולפגנג פון גיתה, המשורר והמחזאי הדגול, בין השאר – מחברם של "פאוסט" ושל תיאוריית צבע רבת השפעה. זהו אחד מתוך כאלפיים רישומים שגיתה רשם לאורך חייו. התבוננו שנית בציור ונסו לקרוא את האותיות החבויות בצורות העצים. כן, Vilhelmine"". גיתה ניסה לאחד את כושר היצירה הספרותי עם כושר היצירה החזותי. בשיחותיו עם (יוהן פטר) אקרמן, אמר משהו העשוי להתקשר לציור הנוכחי. אקרמן מספר:

"לפנות ערב שלח גיתה להזמין אותי למסע טיול. […] העצים לבלבו, הליבנים  כבר נתכסו עלים […]. אילנות מלבלבים בלובן אינם יפים לציור, משום שאין בהם כדי להעלות תמונה, וכן שאין להשתמש בליבנים מוריקים ולהעמידם בחזית התמונה, שכן אין בידי העלים החלשים לעמוד בפני הגזע הלבן […]. 'ולפיכך' – אמר גיתה – מעולם לא העמיד רויסדל (יקוב רויסדל, צייר נוף הולנדי בן המאה ה- 17/ג.ע) בחזית התמונה עצי ליבנה   מכוסי עלים אלא גזעי ליבנים בלבד, גדועים, שניטלו עליהם. גזע כזה נאה מאד בחזית התמונה…"[1]

"שביל הצפצפות" של גיתה מצמצם, אכן, את העצים כמעט לגזעיהם הדקים ומעמידם מתחילת החזית של הציור ולעומקו. על גיתה כצייר נכתב:

"במידה שהתנועה הרומנטית בציור דלתה, ואולי דלתה מדי, מהספרות, הרי שברגעיה הטובים יותר היא ראתה את עצמה כתורמת תרומה פיוטית משל עצמה. רישומיו של יוהן וולפגנג פון-גיתה מעניינים משום היותו סופר גאוני, ברם אין בהם, לא את כושר הדמיון ולא את החירות היצירתית שניחן בהם ויקטור הוגו. בכל זאת, המחבר של 'וורתר' יצר רישומים לאורך חייו הארוכים וחלקם מאופיין ברגש קדם-רומנטי לטבע, בנוקטו בחורבות או בירח על-מנת ליצור אווירה שאינה שונה מזו של (קספר-דויד) פרידריך. מאז 1776 הוא עיצב גם סצנות עם מכשפות ורוחות בהקשר לנושא 'פאוסט'…"[2]

לא מעט סופרים ומשוררים "חטאו" ו"חוטאים" גם בציור. בנוסף למקרה המפורסם של וויליאם בלייק (אמן נחשב מאד, אף כי איני מחבב את ציוריו ואיוריו), בולט מקרהו של ויקטור הוגו, המוזכר לעיל, מי שמחויבותו לציור הייתה רבה מזו של גיתה, הגם שכתב לבודלר, שבעבורו, הציור הוא אתנחתא בין פרקי כתיבה. להלן, ציורו, "הנחש" מ- 1866 (עט, ספיה וגואש, 47X31 ס"מ). בל תחמיצו את פיתולי הנחש, יורק האש, הבוראים את אותיות חלק משמו של הסופר הצייר. עוד מקרה של ציור-קליגרפיה.

בישראל, אנחנו מכירים, בין השאר, את רישומיה של לאה גולדברג, משוררת נערצת עלי, אך ציירת מוגבלת (שפת השירה בלתי-ישירה ומופשטת, טענה ל.גולדברג, ומנגד – דימויי הציור מוחשיים יותר ופועלים ישירות על חושי הצופה). גם את רוני סומק אני מעדיף כמשורר לעומת סומק הצייר. וגם חדוה הרכבי, שהיא ציירת טובה מאד, אף כי הכריזמה היותר גדולה שלה היא בשירתה. וגם יואל הופמן שרבט רישומים, שגם פרסם אותם בספרו "קוריקולום ויטה".

האם אפשרי אפוא סופר/משורר דגול שהוא גם צייר/פסל דגול (ולהפך, אמן חזותי דגול שהוא גם סופר או משורר דגול)?

בגיל 66 גיתה היה אמיץ דיו בכדי להודות שנכשל בניסיונו לזיווג עצמי זה:

"הנה נטייתי המעשית לאמנות-העיצוב [דהיינו, ציור/ג.ע] הייתה בעצם כוזבת, שכן לא היה לי כישרון מלידה לכך ושוב לא יכולתי לפתחה מתוך עצמי. נטוע היה בלבי קצת רוך וחיבה לנופים שמסביבי, ולפיכך היו ניסיונותיי הראשונים רבי תקווה. בעצם, הנסיעה לאיטליה החריבה קורת-רוח מעשית זו; במקומה באה ראייה למרחקים, אבל הכושר והחיבה נתקפחו, והואיל ולא עשוי היה להתפתח בי כישרון אמנותי, לא מבחינה טכנית ולא מבחינה אסתטית, שוב נמסה שאיפתי והייתה לאפס. […] אל לו לפייטן לרצות להיות צייר, אלא יסתפק בכך, שיחזור וימסור  לנו את העולם בדיבור…"[3]

אנרי ברגסון תמך ברעיון הזה: הוא סבר, שאמן הוא אדם המשוחרר מחשיבה תכליתית רק באחד מחושיו, משמע – בכוחו ליצור אמנות (אשר אי-תכליתיות היא תנאי לה) רק במדיום חושי אחד ולא יותר. החרה-החזיק ג'והן קינן, במאמר שפרסם ב"גארדיאן" הלונדוני" ב- 19 בפברואר 2008:

"רק בנדיר יכולת מילולית וכישרון לציור ישכנו באותו מוח. על-פי פרויד, הסיבה לכך היא, שהחשיבה בדימויים סמוכה יותר לתהליכי התת-מודע מאשר החשיבה במילים. לטענת פרויד,  במאמרו 'האגו והאיד', נפש האמן מאשרת צורה בלתי-מושלמת של הכרה. זוהי סיבה אחת, לדעתי, מדוע לא נצפה מציירים גדולים להסביר את יצירתם."

תאמרו: אבל, השפה, במקורה הקדום, פיקטוגראפית, משמע "ציורית". ועוד תאמרו: הנה, ה"קומיקס" בבחינת טקסט וציור בעת ובעונה אחת. זאת ועוד: בספר בשם "מכחול הסופרים" (2007), בחן דונלד פרידמן יצירות אמנות של כמאתיים סופרים (!), בהם גונתר גראס, קורט וונגוט, אי.אי.קאמינגס, סילביה פלאת, מארק טוויין, שרלוט ואמילי ברונטה, ועוד. דוסטוייבסקי רשם דיוקנאות של גיבורי ספריו; ג'והן אפדייק, גבריאל גרסיה מארס וסופרים נודעים נוספים רשמו קריקטורות. על כל אלה נוסיף: הנס כריסטיאן אנדרסן שעיצב מאות צלליות בתגזירי נייר; ליאו טולסטוי שנהנה לאייר את הטקסטים שלו וסיפורי ילדים; המשורר ההודי רבינדרנת טאגורי צייר; הרמן הסה (אקוורלים), לורקה (רישומים), ז/ורז' סנד (אקוורלים)…

אלא, שהשאלה המכרעת, כמובן, היא: כלום גדולה ספרותית הלכה יד ביד עם גדולה חזותית-פלסטית? וחוששני, ונדמה לי  שתסכימו עמי, שהתשובה הבלתי-נמנעת היא – "לא". והרי איננו זוכרים ולו צייר או פסל דגול אחד בהיסטוריה, שנודע גם כסופר או כמשורר דגול. ולהפך. ועם כל הכבוד לשיריו של מיכלאנג'לו, הבו לנו את פסליו, ציוריו ורישומיו.


[1] "שיחות גיתה עם אקרמן", תרגם וערך: צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 46-45.

[2] Philippe Roberts-Jones, beyond Time and Place, Oxford University Press, 1978, p.50.

[3] לעיל, הערה 1, עמ' 64-63.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s