קטגוריות
Uncategorized

על הייסורים

הערה זעירה ליום הכיפורים

שלום סבא, "ייסורים", תחריט, 1919

המשפט מטלטל אותך:

"תהום-עולם צריכה להיפער לפני האדם, ורק לפניה בלבד תוכל להיפתח התעלותו של האדם ולהצליח."[1]

המילים המרעישות הללו נכתבו ב- 1919 בידי הפילוסוף היהודי הגרמני, הרמן כהן, שעה שדן במשמעות יום הכיפורים בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות".   כאן, התהום הקיומית האוניברסאלית הומרה בייסורים המייחדים את עם ישראל. כי, באורח מפתיע, כהן הפקיע את המונופול הנוצרי על הייסורים וניכס אותם לעם היהודי, בהעמידו את תעודתה האידיאלית של היהדות על אבחונו את עם ישראל כעם הייסורים. זהו סימנו המובהק של העם וכזה הוא מעמדו ביחס לשאר האומות: "ייסורים אלה של המין האנושי הם בעיקר ייסורי ישראל." [2]לנוכח גורל לאומי זה (שאינו רק תופעה היסטורית, אלא מהות קולקטיבית), עולה הקוטב מנגד: חזון הגאולה. שגאולה היא השחרור מן הייסורים. אין מדובר בגאולה אולטימטיבית, כי אם בגאולה שהיא שרשרת של רגעי גאולה היסטוריים: "אף אלה יחלפו ובמקומם יבוא שוב רגע הגאולה.[3] " יתר על כן, בכל הקשור לתולדות ישראל, "בכל רגע של ייסורים מוצא אתה רגע של גאולה."[4]

יהדות שבסימן ייסורים? הנה כי כן, למרות שהיינו בוחרים באיוב לתפקיד המיוסר התנ"כי האולטימטיבי, מושג הייסורים התנ"כי מאפיין אפיון כללי את יחסי אלוהים ועם ישראל: "…כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מייסרך." ("דברים", ח, 5). וב"תהילים": "יסר יסרני יה ולמוות לא נתנני." (קי"ח, 18) ועוד: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו." (צ"ד, 12) אכן, ייסורים, מלמדנו הכתוב, הם ממהות האמונה היהודית. ללא תיווכו של מיוסר איקוני – דוגמת ישוע או איוב (ולהזכירנו: אין שום הוכחה ליהדותו של איוב), או דמות המשיח לְמוּד-הסבל ("ישעיהו" נג, 6-4:"אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם") – בעומק יחסי המאמין היהודי ואלוהיו מוטמעים ייסורים.

ובחזרה להרמן כהן: בין פרשת עקידת-יצחק לבין צום יום הכיפורים, כמו מאשר ההוגה את הכתוב, עובר חוט אחד של גרעין ייסורים המהותי לעם ישראל:

"ישראל הוא עם ההיסטורי של הייסורים, של הייסורים בעד אלוהיו יחידו. […] הייסורים הם תנאי-קודם לגאולה. […] ובכל רגע של ייסורים מוצא אתה רגע של גאולה."[5]

יום הכיפורים, כך הפילוסוף, הוא יום של לידת היהודי מחדש, היום בו הוא שב ומקבל לתוכו את רוח הקדושה. בהיות ההתמזגות עם רוח הקדושה המטלה האינסופית של היהודי, טיהור עצמי הוא תנאי, והייסורים הם בשורש טיהור זה שביום הכיפורים:

"…מה שאדם קורא רע, משום שזה מכאיב לו, אינו באמת רע, אלא מתרחש לטובתו של האדם. הייסורים הם העונש שהאדם תובע ללא משוא-פנים לעצמו בשביל עצמו. […] רצויים לו הייסורים, שבהם הוא קורא את העונש ומגלגל על עצמו את העונש שמצוּוה הוא לתבוע אותו בשביל עצמו."[6]

אמונת היהודי, יראת-שמים, מניחה אפוא את הייסורים כשלב וכתנאי לגאולה. צום יום הכיפורים מסמל את ערכם ההכרחי של הייסורים. הרמן כהן דוחה את אפשרותה של תורת אושר כמפתח למימוש העצמי הרוחני-קיומי של היהודי, קרי – קבלתו המחודשת את רוח הקודש. כי אמונה וסבל כרוכים זה בזה:

"רק התמדה מסוימת של ייסורים פותחת פתח ביאור נכון למשמעות של קיומי."[7]

ולפיכך:

"מי כעם ישראל, כחברה דתית זו, אשר הייסורים היו סימנה ההיסטורי המובהק?"[8]

הבנת פשר יום הכיפורים לעומקו, טוען הרמן כהן, היא הבנת מהות המונותיאיזם (כמסר יהודי): הסבל כפרוזדור לגאולה. 


[1] הרמן כהן, "דת התבונה ממקורות היהדות", תרגום: צבי ויסלבסקי, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים, 1971, עמ' 259.

[2] שם, עמ' 264.

[3] שם, עמ' 265.

[4] שם, עמ' 269.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' 261.

[7] שם, עמ' 263.

[8] שם, שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s