קטגוריות
Uncategorized

הכוכב שֶכּ̞ב̱ה, או: מדוע בכתה אמא של יונתן[*]

           

בסופו  של אירוע ההשקה במוזיאון תל אביב לכבוד ספר-מאמריו של יונתן הירשפלד, "לדעת ציור", הוא קרא מעל הבמה כמה שורות מתוך "כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג (1919-1914). הנה הן:

"אלמלא היו סנדלרים בעולם, היו בני-האדם הולכים יחפים, אבל הולכים היו. ואולם אלמלא היו אמנים, הייתה האנושות בגדר בעל-מום, כי חסרה הייתה השפה שקודם להתגלות, אשר בזכות קיומה בלבד ניתן לה עצמה ש̤ם כמשהו שכבר ישנו מאז ומקדם."[1]

בתחילת אותו שבוע של ההשקה, נפגשתי עם פטרונית ישראלית חשובה של האמנות בארץ וגם היא ביטאה באוזניי געגועים לאמנות של "רוח גבוהה", מילים אחרות לערגה למטאפיזי באמנותנו העכשווית, זו שירדה מפסגות-הרוח ומדשדשת בקטנות בשפלה (כן, ישנם חריגים, כמובן, שחר יהלום היא אחת מהם; מיטל קובו היא אחת נוספת). פרצתי בצחוק: "על מה את מדברת?! תם עידן 'הרוח הגבוהה', חלף-עבר עידן המטאפיזיקה מהאמנות!". וחסכתי ממנה את כל אותם טיעונים פוסט-מודרניים חבוטים המנמקים פקיעתם של 'הנושאים הגדולים', שלא לומר כל אותם טיעונים פילוסופיים מודרניסטיים שהתעללו באידיאה של 'המטאפיזי'.

לפיכך, כל שאבקש לעשות בשורות הבאות הוא אך להיכנס מעט פנימה לתורת האמנות של רוזנצווייג, ולו רק על-מנת להוכיח עד כמה כבה באמנות ימינו כוכב הגאולה.

נקודת-המוצא היא הברית הרוזנצווייגית המשולשת בין בריאה-התגלות-גאולה. לאמנים, כך ההוגה, זיקה לברית זו, מה שמוציאם מכלל בני-האדם הרגילים. כי אמנים נבדלים משאר בני-אנוש בכך שצוּוּ להיות אמנים. ומהו הציווי? לשמש קורבנות, להקריב עצמם קורבן "למען אנושיותה של שאר האנושות."[2] ואין להם ברירה אחרת: הם מחויבים לציווי, מחויבים ליצירה. כי "אמנות היא דבר שאסור לו שלא יִידבר."[3]

ואתם כבר שמים לב לכך שעסקינן במחשבה, שבינה לבין רוח-תקופתנו ומקומנו כמעט שאין ולא כלום.

אך, נמשיך: האמנות וה'בריאה' אחת הן. משהו מהמיתי ישנו אפוא ביצירת אמנות:

"מושגי הבריאה של תורת-האמנות נובעים מפעולתו של ה'מיתי' על ה'פלאסטי'."[4]

אף יותר מזה: ההיבט המיתי ביצירה נושא בחובו מימד טראגי, קובע רוזנצווייג במסלולי שופנאואר-ניטשה. כי היצירה, בבחינת הנפשה אסתטית של היש, אינה בריאה יש מאין, כי אם מהלך של מאבק עם שלימות היש עד לנקודה בה מפקירה שלימות היש את עצמה לטובת ההנפשה האסתטית. התהליך הזה הוא טראגי, מדגיש רוזנצווייג, משום שבו נידון האמן לוותר על עצמו לטובת "דבר הניצב מולו, ועם שהוא מתמכר לו הוא נופח בו נפש חיה."[5]

פה הדגש: מעשה היצירה "מתוך להט של שִכְח̱ת-עצמו", מתוך קבלת הוויתור על שלימות קיומו, מתוך יציאה מעצמו והשתקעות עד תום באחרוּת הניצבת נגדו.

רק בתנאים אלה יתאחדו בריאה והתגלות. רק בתנאים אלה של חריגה כפולה של האמן, לא רק מעצמו, אלא גם מ"רושם-הטבע", משמע מהעולם כתופעות, – רק אז יתרחש הנס:

"'רושם-הטבע' צריך להיות מודחק כולו ברגע-יצירה זה כדי לפ̞נות מקום להתנוצצות החזון; […] מבקש הוא [האמן/ג.ע] להגיע מ̤עבר לרושם ולרשמים. לאמתו של דבר, הוא מסתכל בו [בעולם/ג.ע] רק כדי שיחדל לראותו [את העולם/ג.ע]. רק ברגע זה קמה בלב האמן התמונה."[6]

כבר ארתור שופנאואר לימד, שהתוגה הנסוכה ביופי מקורה בכך, שהיופי (והאמנות, המוזיקה יותר מכל) מעביר אותנו אל עולם נשגב, עולם אחר מחוץ לעולמנו וקיומנו, הרחק ממרחבי האגו והאלימות הטבועה בו (נגד האגו האחר). רוצה לומר, משהו מן הפרידה ומן המוות יש בנסיקה זו אל היפה והאמנות, שנושאים אותנו מהסופי אל האינסופי, מהאני אל הכללי ואל הרוחני.

וזו הסיבה לכך, שאמא של יונתן בכתה (ואולי עודנה בוכה) בהאזינה לאופרה.

פרנץ רוזנצווייג אומר דברים דומים מאד:

"גם האמנות גוברת רק בע̞צבה את הייסורים ולא בשוללה אותם. האמן יודע את עצמו כמי שניתן לו לומר את שהוא סובל. […] על פי תוכנה, כל אמנות היא 'טראגית', הצגתו של סבל."[7]

וכאן כבר הופך רוזנצווייג לניטשיאני, בסגנון "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה", כשהוא עוטף את הטראגי-האמנותי ב"קומי", שאינו כי אם מילתו האחרת של רוזנצווייג ל"אפולוני":

"האמנות היא טראגית על-פי תוכנה כשם שהיא […] קומית על-פי צורתה, שאפילו את הזוועה היא מציגה, ומציגה אותה כבעין קלות רומאנטית-אירונית. […] דו-פרצופין זה של האמנות, היותה גם מכבידה את סבל החיים וגם עוזרת לו לאדם לשאתו, היא הנותנת את האמנות להיות לבת-לוויה לאדם בדרך חייו."[8]

*

בחזרה אלינו, לכאן ועכשיו: ה̱ראו לי אמנות  שמתעלה מעל האגו של האמן; הראו לי יצירה שנושאת את חות̱ם האבל שבפרידה הטראגית מהקיום ומהקיים; הראו לי עבודת אמנות שבתוככי מעטפתה ה"אפולונית" (האסתטית, המנעימה) פועם מיתר עבה של אימה וצער; הראו לי אמנות שמנצנץ בה אור של "התגלות", משהו עמום-כביר-נשגב-בלתי נתפס; הראו לי אמנות שיש בה משום נחמה והקלה; הראו לי את האמן האחר וכאחר; הראו לי אמנות המוארת ב"כוכב הגאולה".

הכוכב שֶכּ̞ב̱ה.


[*] גילוי נאות: ענת הירשפלד, אימו של יונתן, היא סוכנת הביטוח שלי.

[1] פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה", תרגום:יהושע עמיר, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים, 1970, עמ' 221.

[2] שם, עמ' 222.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] שם, עמ' 223.

[6] שם, עמ' 227-226.

[7] שם, עמ' 394-393.

[8] שם, עמ' 394.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s