קטגוריות
Uncategorized

לזכר הישראליזם

                          

ב- 29 בינואר 1965 – זמן לא רב מדי לאחר תקופת ה"צנע", ולרקע תקופה בה השתפר מצבה הכלכלי של הבורגנות בישראל, לרבות שקיקתה מערבה, פרסמה רות בונדי מאמר ארוך ב"דבר-השבוע" ובו ביקשה לענות על שאלת קיומו של "סגנון ישראלי". מעניין, כבר אז, שנים קודם להתנחלות רעיון "הכפר הגלובאלי", כבר אז הציבה בונדי את שאלתה אל-מול צביון הומוגני בינלאומי של שיכונים, ריהוט, לבוש, בישול ועוד. עד מהרה, הודתה, ש"הישראליות מתבטאת לרוב בעיבוד […] ובצירופי ההשפעות השונות. מוטב, אם כן, לדבר על טעם הישראלים ולא על טעם ישראלי." וכך, את מסעה המפותל בין גילויי התרבות הישראלית דאז סיימה בונדי במילים:

"תמיד שאלתי את עצמי […] אם יש משהו בין מוצרי המלאכה בארץ זו שהוא באמת ישראלי – לא ערבי ולא תימני ולא יהודי ולא סקנדינבי – אלא מיוחד לנו, דבר שאי-אפשר להשיגו אף במקום אחר בעולם. הדבר היחיד, כך נדמה לי, שהוא באמת מיוחד למקום, הם הכלים  העשויים בסגנון דְמוי-עתיק ומותאמים לצרכי ימינו… […] כל קשרינו, כל שאיפותינו, כל השוואותינו – לעולם המערבי. יושבים אנחנו בלב המזרח וטעמנו נדד מערבה, קפץ קפיצות אחדות לאנגליה ולארצות-הברית […], ניצב  על אם-הדרך ושר: 'וואהין זאל איך גיין?' [אנה אלך/ג.ע]."

פעם, השאלה הזו –  מהי מהותנו החברתית-תרבותית כישראלים? – מאד הציקה לנו: מהו הישראליזם?, שבנו ותהינו בסימפוזיון אחר סימפוזיון, והנחנו, שקיימת (או בדרך להתקיים) מין מהות גרעינית שכזו בשורש הווייתנו הישראלית, ויותר מכל, תרנו אחריה בגילויי התרבות והיצירה בארץ.

כן, פעם "ישראליזם" היה big issue. אף זכורה לי סדרת הרצאות תחת הכותרת "ישראליזם", שהרציתי מחצית שנות ה- 80 במכון "אבני" בתל אביב. במבט לאחור, נראות, אמנם, שנות ה- 80 כשיאו של מהלך, שראשיתו בשנות ה- 50, שהוא תור-זהב של "ישראליזם", ב"מחולות-דליה", בבגדי "משכית", ב"חגיגות העומר", בסגידה לארכיאולוגיה ולתנ"ך, במוצרי המתכת של "פל-בל", בבקבוקי החולות הצבעוניים, בשירי הרועים והערבה…

לא ספר אחד ולא שניים נכתבו ונערכו במאמץ לאתר את הישראליזם החבוי. אחד הבולטים מבין אלה היה "הישראלים", ספרו הנודע של עמוס אילון משנת 1971 (שנתיים קודם למלחמת יום-כיפור, אירוע, שכידוע, יטלטל וישנה את הנפש הישראלית, בהנחה שמותר לנקוט במונח מטאפיזי כגון זה). אני מצטט מספר שורות מפרקו האחרון של הספר ובו, בעצם, ההצהרה האנטי-מהותנית בנושא "ישראליות":

"…ישראל היא אחת הארצות הפחות סינכרוניות עלי-אדמות. שעוניה מורים על זמנים שונים בעת-ועונה-אחת. […] אין היא מתוזמרת כהלכה ומנגנת בעת-ועונה-אחת נעימה חסידית עתיקה, שיר-לכת וגנרי, את האינטרנציונאל וסימפוניה א-טונאלית של שיינברג [כיום, היה ע.אילון מוסיף: זמר ים-תיכוני ו"היפ-הופ" אמריקאי/ג.ע]. […] יד אחת מנצחת על כינורות צובטי-לב; והאחרת על תופי-מלחמה. […] האנומאליות הרבות מהוות את רוח-המקום, שהוא הנושא שלנו; הן מצטרפות למה שאנו מכנים בצורה כוללנית אופי של עם."[1]

"ישראליזם", קובע הציטוט האחרון, הוא בליל של ניגודים שאינו מאפשר כל מיצוע. כך בפתח שנות ה- 70. לקראת תום אותו עשור, בשנת 1979, פרסם המוסף הספרותי של
"הארץ" רב-שיח בן שני חלקים תחת הכותרת "החיפוש אחר המכנה המשותף".[2] נטלו בו חלק אברהם אופק, רפי לביא, מרק שפס, דורית לויטה ומחבר שורות אלו (יורם ברונובסקי תרם במעט אף הוא לדיון). עתה, הוגבלה שאלת ה"ישראליזם" לתחום האמנות הישראלית. באורח מפתיע, כמעט-קונצנזוס שרר בין הדוברים, שאישרו קיומה של מהות ישראלית ייחודית באמנות המקומית. תמצות אכזרי של הרב-שיח הארוך והמורכב יפגישנו עם שלושה מהדוברים:

רפי לביא: "קחו צייר כמו נפתלי בזם, קחו צייר כמו רפי לביא, שלכאורה הם נורא שונים. לדעתי, שניהם יש ביניהם מכנה-משותף. […] אני הייתי אומר דבר אחד – קודם כל, חספוס. חספוס על הטוב ועל הלא-סימפאטי שבו, הלא-אלגנטיות."

מארק שפס: "…העיסוק בנוף, שהוא הרבה יותר חזק כאן מאשר בכל מקום אחר. […] מה שמצאו כאן [הציירים העולים/ג.ע] זה נוף, זה אור, זה מציאות. ואולי אפשר להגיד גם, שהפגישה עם המזרח הייתה פגישה של מזרח ממשי, של מזרח שעין רואה אותו, לא המזרח הרוחני… […]  אני מקבל, בסופו של דבר, דבר אחד: כל שנוצר כאן בארץ הזאת, או בהשראת הארץ הזאת, הוא שייך לישראליות."

ג.ע: "מה זה אמנות ישראלית? – אמנות ישראלית פירושה סיפורה של אמנות, פירושה תולדות ההשפעות על אמנות ישראל, תולדות העיכולים המיוחדים  לנו ורק לנו, ההשפעות המיוחדות, תולדות הקומפלקסים של האמנות הישראלית, תולדות המאבקים המיוחדים של האמנות הישראלית. […] זהו  סיפור של זהות, עצם החיפוש אחר זהות ישראלית […]. הייחוד של האמנות הישראלית הוא תולדות הייחוד של החיפוש אחר זהות ישראלית בארץ הזאת…"

שלוש השקפות שונות מאד זו מזו: האחת מצביעה על זיקה מקומית לנוף-אור; השנייה מצביעה על שפה "מחוספסת" במנטאליות ההתנהגותית ובסגנון הציור; והשלישית רואה במו החיפוש אחר הישראליות את התשובה לשאלת הישראליות…

הרב-שיח ב"הארץ" התקיים כארבעה חודשים בלבד לאחר צאתו לאור של הירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית", בו פורסם רב-שיח מקביל בנושא "תרבות ישראלית – מהי?". היה זה דיון בהנחיית יעקב אגמון, ונטלו בו חלק המוסיקולוגית, מיכל זמורה; העיתונאי, הסופר והמבקר, אדם ברוך; הסופר, חנוך ברטוב; הפרופסור לפילוסופיה, גרשון ויילר; השחקן והבימאי, עודד קוטלר; והאוצר, יונה פישר.[3]

עתה, כבר נחלקו הדעות בין אלה שאישרו קיומה של "תרבות ישראלית" לבין אלה ששללו אפשרותה. גם הפעם נסתפק בקומץ נבחר של ציטוטים מדברי המשתתפים:

חנוך ברטוב: "…תרבות יהודית היא היום בשבילי יותר זיכרון, ואילו תרבות ישראלית נעשית יותר ויותר לחלום. […] אינני חושב שיש היום תרבות בארץ, שאפשר להצביע עליה ולומר: 'זו תרבותה של הארץ הזאת'. יש פה איזה בליל, שלא הגיע לכלל גיבוש."

אדם ברוך: "…למרות שאני וחנוך ברטוב נוסעים בשתי רכבות שונות, אנו עדיין נמצאים באותה סירה. אלא שחנוך ברטוב רואה מהסירה חוף וגמלים, ואני רואה את הבניין החדש של א.בי.אם. […] עכשיו, כאשר אני רואה את בניין אי.ביאם בתל אביב, אני רואה גם בחור שהוא משחק בבורסה, שהוא יוצא למילואים, שהיום, בשעה הזאת, כשהוא יושב כאן, הוא מחמיץ את השיעור השבועי בגמרא. וכשהוא שומע מילה כמו 'מפני', אז האסוציאציה שלו היא: 'מפני חטאינו גלינו מארצנו'. […] אם לחנוך ברטוב הייתה טראומה של אותו לילה בגשר, של איזה שהיא פעולה, לישראלי שלי תהייה טראומה של נפילת שערי המניות. […] כאשר הגעתי לצה"ל הגעתי כבוגר של ישיבה. לאחר ארבע שנות לימוד בישיבה. במלחמת יום הכיפורים […] מצאתי את עצמי יושב בקֶרב קבוצה, שאנשיה ביקשו לשיר משהו, והם שרו 'סימונה מדימונה'. […] אבל הייתה לנו חבורה של שניים-שלושה אנשים ששרו: 'אל תירא עבדי יעקב, אל תירא…'. […] כל דבר שהוא מעבר למישור השימושי של השפה, הוכיח לי שקיימים כאן שני עמים."

יונה פישר: "אני בטוח שיש מאפיינים מובהקים של תרבות ישראלית. אך, מצד אחר, אולי, אפשר להוכיח, שהתרבות הישראלית נוצרה כתוצאה מהרס התרבויות, שבהן החזיקו בני העדות השונות שהגיעו לארץ."

עודד קוטלר: "אני רואה ביטוי ספציפי בעובדה, שבני כל העדות והתרבויות עוברים אותה תקופה של שלוש שנים בכור-ההיתוך של החברה הישראלית – בצבא."

מיכל זמורה: "אין לי ספק שישנה תרבות ישראלית. נכון שזאת תרבות מיוחדת הבנויה על הטרוגניות, מפני שהחברה שלנו היא חברה הטרוגנית. אבל, עצם ההטרוגניות היא גורם חיובי ולא שלילי. […] בתהליך זה השפיע התנ"ך […]. התנ"ך הוא ישראלי טיפוסי, ישראלי מובהק."

אם כן, ברטוב וברוך סברו, שאין בנמצא תרבות ישראלית אחת משותפת; פישר סבר שהיא קיימת, אך הוא לא הצביע על מאפייניה; קוטלר ראה בשירות הצבאי את הגורם המעצב תרבות ישראלית, ואילו זמורה ייחסה לתנ"ך מעמד מרכזי בלב הגיוון החברתי.

אבל, לכולם גם יחד חשובה הייתה סוגיית התרבות האחת המשותפת, בדיוק כשם שבעבור כל משתתפי הדיון בעיתון "הארץ" הייתה הסוגיה רלוונטית וחשובה.

דומה, שרגע הלבלוב האחרון של הערגה ל"ישראליות" היה ב- 1986, סביב תערוכת "דלות החומר" במוזיאון תל  אביב, ויותר נכון, במאמר הקטולגי של האוצרת, שרה ברייטברג. פה, מה שרפי לביא הגדיר לעיל כ"חספוס", הורחב לכלל מנטאליות ישראלית (תל אביבית, בעיקרה). כאן אובחן באמנות הישראלית "קוד פנימי שונה מאמנות אירופית ואמריקנית. התופעות היו דומות, המהות הפנימית אחרת." עדיין, מהותנות. עדיין, הנחת קיומו של גרעין פנימי  ייחודי, שבפעם זו זוהה עם איפוק צבעוני, ריסון רגשי, ריחוק שכלתני, חילוניות (שאינה עומדת בסתירה עם הפשטה מונותיאיסטית ועם העדפה יהודית של מילים על-פני דימויים), והעיקר – חומריות "דלה" ומראה "דל", "כדרך ישראלית לתיאור עולם." רגישויות אלה, לדעת האוצרת, מקשרות את 21 אמני התערוכה לאתוס הסוציאליסטי של אבות-היישוב, לצבריות ולתל אביביות. ישראליותה זו של אמנות "דלות החומר" ("כאיכות באמנות הישראלית", דהיינו כליבה ערכית) טומנת בחובה, כך ברייטברג, תודעה של "כאן" מול "שם", קרי – ה"כאן" ה"עני" בסימן היעדרותה של תרבות אירופה, על שפע סמליה הנוצריים ועל שפעה האסתטי.

אלא, שרגע הפריחה בשיאה של התשוקה ל"ישראליזם" היה גם רגע הדעיכה והקמילה של המושג. שעתה, כבר התדפק הפוסט-מודרניזם ועמו בשורת האנטי-לוקאליות והאנטי-אסנציאליות (אנטי-לוגוצנטריות), ומנגד – הגלובאליות הגואה, שהדיחה את השאיפה לאיזם אומי (למ̞ע̤ט אותן מדינות ואותן יחידות חברתיות, שבהן דווקא התעצמה שאיפה זו…). וכך, אצלנו, לפחות כל  עוד עסקינן בתרבותה ואמנותה של "מדינת תל אביב" וגרורותיה – הישראליזם נפח נשמתו. ואם לא מוכיחים זאת כיום העברית ה"מתאנגלת", שיטפון המותגים הבינלאומיים, המסעדות בנוסח fusion, פתיחת החקלאות הישראלית ליבוא מחו"ל, ועוד ועוד, כי אז יוכיח זאת מה שהכתרתי כאן, במאמר אחר, במילים – "אין אמנות ישראלית".[4]


[1] עמוס אילון, "הישראלים", שוקן, תל אביב, 1971, עמ' 327-326.

[2] "בחיפוש אחר המכנה המשותף", "הארץ", 21.9.1979, 28.9.1979.

[3] תרבות ישראלית – מהי?", "סקירה חודשית", מס' 5-4, אפריל-מאי 1979,, עמ' 79-61.

[4] גדעון עפרת, "אין אמנות ישראלית", בתוך אתר האינטרנט הנוכחי, 23 בספטמבר 2018.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s