קטגוריות
Uncategorized

                  השמאל והמודרנה הארצישראלית

                 

זכורה לנו היטב הזיקה בין מפ"ם ואף בין המפלגה הקומוניסטית לבין ציירי הריאליזם החברתי בישראל של ראשית שנות ה- 50. בהתאם, גם זכורה לנו ביקורת השמאל כנגד "בורגני" ההפשטה הישראלית. מוקדם הרבה יותר, ערב מלחמת-העולם ה- 1, ידענו על עוינות השמאל, "הפועל הצעיר", כנגד מה שתפס כניצול ודיכוי "בצלאלי" את תימני "מושבת בצלאל" בבן-שמן.[1] ובאשר למודרניזם הארצישראלי של שנות ה- 20 – מקובל שלא להעמידו בזיקה פוליטית מקומית, החורגת מהקונצנזוס הציוני של עליות שלישית ורביעית, דהיינו – אי-ערעור על ההנהגה המפא"יניקית והמפעל ההתיישבותי.

והנה, יאיר טלמור, מנהלו הנמרץ של "מרכז המידע לאמנות ישראלית" (במוזיאון ישראל), משגר אליי במרשתת 24 עמודים של גיליון "השומר הצעיר" מ- 15 באוקטובר 1928, שהוקדש כולו להגיגים על אמנות, תיאטרון, מחול ועוד בארץ-ישראל, בעולם היהודי ובמערב בכלל. "מוקדש לאמנות והחברה", הייתה הכותרת הראשית, ומעליה – קולאז' צילומי ברוח קונסטרוקטיביסטית.

היו אלה ימי התערוכה השביעית של "אגודת אמנים עברית" ב"מגדל דוד", ובהתאם, גיליון מיוחד  זה של "השומר הצעיר" מהווה הזדמנות-פז לבחינת תגובתו של האגף  האידיאולוגי השמאלי של היישוב לגילויים אמנותיים מודרניים בארץ-ישראל. להלן, אתמקד רק באמנות הפלסטית ובאידיאה הכללית של האמנות.

אתחיל עם שני המאמרים הפותחים: מאמריהם של יעקב ריפתין, מהאידיאולוגים המובילים של "השומר הצעיר", ושל הלה ה., שזהותה אינה ידועה לי, שני מאמרים שעניינם יחסי האמנות והחיים.

כצפוי מאידיאולוג-שמאל, ריפתין (בן ה- 22, אז שנה אחת טרם עלייתו ארצה מפולין) ביקר את האמנות החדשה המתנתקת, לדבריו, מערכי העמל:

"לא נמצא לפרקים אלא אשליות-שווא של שירת העמל: השפעות הטירוף של האמנות האורבניסטית, סנוביזם באווירון…".

ובה בעת, ביטחונו בעצם תנועתה של המודרנה לקראת חברה שוויונית:

"ובייחוד שם, במקום אשר תקים החברה את העולם הסוציאליסטי, במקום (בו) יתקשט אביון ודל – מן הנמנע הוא כי ישט האמן ולא ייתן ידו למלאכת הבניה והסיוד, כי ישתמט מכיבוד רצפות ושפשוף חלונות עד נקותם…"

הלה ה. אופטימית אף יותר, בראותה את האמנות (הרוסית…) שלאחר מלחמת-העולם ה- 1 (אך תוך התעלמותה מהריאליזם הסוציאליסטי, שב- 1928 כבר שולט ברוסיה ברמה):

"והכיוון החדש, המכוּנה קונסטרוקטיביזם, מוסיף משלו, הוא מחזק ומעמיק את קשר האמנות עם חיי החברה […]. סיסמת הכיוון החדש: הקץ לאמנות שסופה גניזה בבית-נכאת. לא נוצרה האמנות אלא לשמש לפני החיים. […] הציור מתפרץ לרחוב: מקשט חנויות, מדביק פלקטים מדהימים…"

אם כן, שבחי האמנות החדישה היוצאת מהמוזיאון החוצה אל החברה. בהתאם, בעבור הכותבת, הקונסטרוקטיביזם עניינו אינו בהפשטה גיאומטרית ובמינימליזם מיסטי (כפי שהיינו מתארים אנחנו כיום את המגמה האמנותית הרוסית), אלא אמנות מגויסת. ואגב, סוף החוברת הנדונה של "השומר הצעיר" מארח מאמר מאת איליה ארנברג, הסופר הרוסי-יהודי  הבולשביקי, שנושאו "קונסטרוקציה" ובו ניתוח האידיאה של הקונסטרוקטיביזם החדש. ארנברג מציין את "הצורות שנידונו לטמיון": רומנטיקה, מסתורין, אימפרסיוניזם, אינדיווידואליזם, סמליות. ומנגד, "תכונות האדם בן-דורנו": בריאות, בהירות, חסינות, חברתיות, אהבת החיים. והרי לנו עיוורון גמור כלפי מהותה של האמנות המודרנית, וזאת מצדו  של מי ששהה שנים בפאריז ובברלין קודם לכתיבת מאמרו.

בכל אופן, הדבר המעניין יותר, מבחינתי, במאמרי הגיליון הנדון של "השומר הצעיר", הוא הפער העצום בין הכתיבה האידיאית-כללית לבין הכתיבה הביקורתית-פרטיקולארית. כוונתי: כל עוד מדובר באמנות כאידיאה מופשטת, נוסקים כותבי "השומר הצעיר" לרקיעים אוטופיים של אחדות האמנות והחיים (שפירושם: עמל ועמלים). ברם, מרגע שנסבה כתיבתם על מהלכים אמנותיים קונקרטיים (כגון, האמנים היהודים החדשים באירופה, או הציור הארצישראלי), דווקא כאן – ברובד ה"מטריאליסטי" – הם הופכים קונפורמיסטיים, משילים מעליהם את האצטלה הסוציאליסטית ומתפקדים כהיסטוריונים ומבקרי-אמנות, שלמעשה, מאשרים את ההוויה וללא כל חזון ביקורתי-מהפכני.

אך, לא כולם. הנה, יהודה ג., יהיה אשר יהיה, מגיב לאמנות החדשה בארץ-ישראל (מבלי שיזכיר שמות) בביקורת נוקבת על חיקוי מגמות אמנותיות מהעולם:

"אכן דלים אנחנו, דלים כשם שהיינו בראשית דרכנו, ולא איכפת לי כי עירומים אנחנו בשדה אמנותנו כבימי-היוולדנו, אלא על הנוצות השאולות האלו הנוצצות ומאחזות-עיניים, עינינו. […] קולטים אנו זרמים וכיוונים לתוך השקפתנו האמנותית-חברתית, אולם מבחינת מציאותנו-אנו ומבחינת הרכוש האמנותי הדל המצוי ברשותנו, נראים הם כשטרות אלה שאין פירעון בצדן."

היו אלה ימים בהם נישאו באוויר הארצישראלי שבחי ה"אכספרסיוניזם", ויהודה ג. מגיב במונחים כמעט-מרכסיסטיים:

"…האכספרסיוניזם הנישא על גלי הרגש והרצון המחושב, המכוּון. הוא רואה צל הרים כהרים ומראה לו למסתכל מהרהורי לבו ומאווייו יותר משהוא מבטא ומתאר את היש הקיים."

ורק בהמשך אתה מבין, שהכותב נוקט במילה "אמנות" כמונח-גג המקיף את כל שדות היצירה הנוצרים בארץ, כולל הספרות.

מאמר אחר בגנות הפיסול המופשט (הווה אומר, פיסול שאינו נטוע "בחיים ממש") מופיע לצד מאמר שמהלל את פסליו הפיגורטיביים של משה ציפר, מבלי להעלות על הדעת שאותו ציפר יתמסר לפיסול מופשט לחלוטין. ולצד מאמר זה, אחד נוסף שמפתיע דווקא בשבחי הקוביזם ("סילוף הצורות של הטבע ותופעותיו"): הנה כי כן, משה זילברטל (הלא הוא משה זרטל, אז בן 19), שרואה ב"סובייקטיביזם" את שורש הקוביזם (מבלי שיגנה שורש זה), גם מוכיח התמצאות בתחביר האיזם הנדון ומסכם: "הקוביסטים שוללים את הצורה 'המשתפכת' והמסובכה בתבעם  את הפשטות והתכליתיות."

עמדה מפתיעה זו, המאשרת יחס אמביוולנטי ומורכב של השמאל הארצישראלי הצעיר לאמנות המודרנית הנרקמת מולם, מקדימה מאמר ביקורת של א.א המסתורי(ת?), המגיב לתערוכתם השביעית של האמנים הארצישראליים המודרניסטים ב"מגדל  דוד". הכותב (כותבת?) מצר על כך שאין לצייר המקומי מסורת אמנותית לשאוב ממנה, אך מברך על עצם קיומם של אמנים בתוקפה בה – "באי-כוח הזמן החדש הם נהג האוטו, עיתונאי וכדו'". מכאן ואילך, ביקורת אמנותית סטנדרטית של א.א, העובר מצייר לצייר, מביא תיאור תמציתי ושיפוט קצרצר. לדוגמה, על יוסף זריצקי (הקרוי אז "זהרי" למשך מספר חודשים) כתב א.א: "אקוורליסטן זה הגיע ב'העיר העתיקה' שלו לקסם רב ולשלמות הציור". על אריה לובין: "גרפיקן נאה. לבורטוריום של פעולה אמנותית מעמיקה. נמתין-נא לתוצאות". על מנחם שמי: "…'הדייגים' שלו הם מן התמונות המשובחות ביותר בתערוכה. קומפוזיציה עשירה בצורה ובצבע. שמי לא ראה את תמונות אירופה [רק באוגוסט של אותה שנה יבקר שמי לראשונה בפאריז/ג.ע], ובכל זאת ממשיך יפה את בית-הספר הצרפתי."

על ראובן רובין: "והוא הוא – הארי שבחבורה"; "מצייר את הארץ באורח אגדתי" (מילים המהדהדות דברים שכתב ח.נ.ביאליק בשבח ראובן, שמיוצג במאמר הנדון בתמונת "מרקדים במירון", שכל-כולה רוחניות מיסטית, משמע – אנטי מטריאליסטית). על נחום גוטמן: "התמונה 'פרדסי יפו' נאה. אילו עוד הוסיף הצייר להעמיק בצבע!"

ועוד ועוד. א.א כמו לא קרא את מאמרי רוב חבריו לגיליון זה של "השומר הצעיר" ואינו נדרש לסוגיית תכני העמל, לאחדות האמנות והחיים, לערעור על האכספרסיוניזם וכיו"ב. רק סיום דבריו נוגע בריאליה החומרית הארצישראלית:

"רבים יש הרעבים ללחם, ומעטים האנשים בארץ הבאים להתבונן בתמונות."

אם כן, גישות שונות, אף סותרות, של דוברי "השומר הצעיר" ב- 1928 כלפי האמנות המודרנית בארץ-ישראל.

                                *

בין קומץ התמונות בשחור-לבן (ובאיכות צילום/הדפסה בלתי נסבלת) המלוות את המאמר של א.א, בולטת תמונת "דייגים" של מנחם שמי [ראו התצלום לעיל]. זהו ציור נפלא (שאין לבלבל בינו לבין ציור אחר של "דייגים", שמנחם שמי צייר באותה שנה, 1928, אשר אף הוא מייצג דייגים ערביים בהשפעת פיקאסו של האידיליה הים-תיכונית וניאו-קלאסיקה]. למרבה הצער, אבדו עקבותיו של ציור זה, שגם מופיע בשחור-לבן מהוּה̱ ב"אתר מנחם שמי" שבעריכת דליה בלקין. יש לי בקשה מהקוראים: אולי מישהו מכם יודע(ת) דבר-מה על מקום הימצאותו של הציור, שראוי לפחות לצלמו סוף-סוף בצבע, שלא לומר – להציגו אחר-כבוד בציבור.  אם יש בכם מי שיודע, אנא שיודיעני. תודה.


[1] גדעון עפרת, "מושבת בצלאל בבן-שמן", בתוך: "על הארץ", כרך א', הוצאת ירון גולן, תל אביב 1993, עמ' 460-367.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s