קטגוריות
Uncategorized

לִכְל̞כְת̤ם

                                  

אתם מכירים את התופעה האמנותית הזו: קבלת ה"לכלוך" על הנייר או הבד כרכיב אסתטי נוסף וכשר, אף "רגיש" במיוחד, של היצירה: עקבות דריכות נעליים על בדיה של מריה סלאח מחאמיד, זוהמה מצטברת על בדיה של דורית יעקובי ז"ל, הללו שנערמו על רצפת הסטודיו שלה בערד, וכו'. גם מוכּר לי תחריט שחור-לבן של אריה ארוך מ- 1970: מתישהו "לוכלכה" פינה שמאלית תחתונה של התחריט בשמץ כתמי-צבע אקראיים; אריה אורך לא היסס והכיר ב"לכלוך" כהעשרה אסתטית של יצירתו [ראו התצלום לעיל].

בדומה למגמות אסתטיות מודרניסטיות רבות אחרות, אבי מוסכמת "הלכלוך האסתטי" הוא מרסל דושאן, מי שהכיר באבק המצטבר על "הזכוכית הגדולה" שלו (1923-1915) כחלק בלתי-נפרד מהיצירה. כמובן, שפניית המודרנה של ה"פופ-ארט" לכיוון הגרוטאות המושלכות ברחובות העיר העצימה את הקסם האסתטי של ה"לכלוך". אף עליית ערכי הספונטאניות והמקריות כמאפיינים של יצירות מופשטות מהסוג המסוים – אף עלייה זו פתחה את הלגיטימציה בפני ה"לכלוך" המזדמן. ומכיוון הפוך, ידועה התחבולה המקובלת על ציירים רבים להתחיל את מעשה היצירה בהכתמת צבע "מלכלך" על-פני הבד, אשר רק ממנו והלאה יעלה ויצמח הציור. בריאה מתוך התוהו. ועוד כיוון: קליגראפיות ה"גראפיטי", שזיהמו ומזהמות בערי העולם רכבות, אוטובוסים, גשרים, חזיתות בניינים וכו' – זכו להכרה כשפת אמנות שוויתרה על ההבחנה בין האסתטי לבין המזהם.

אפשר, שאריה ארוך הוא אבי ה"מלכלכים" באמנות הישראלית. כוונתי לבחירתו ב- 1960 בקירוב לאשר ולאמץ את השרבוט האלמוני סביב התמונות ב"הגדת סאראייבו"; או ה"בדיקות"-לכאורה של לוח-הצבעים בשולי אי-אלה מציוריו; גם הרושם של ה"לכלוך" המכוון בציורים רבים. אצל נושא מורשתו, רפי לביא [ראו תצלום להלן], כבר יהפכו ה"לכלוכים" מהסוגים הללו לאסתטיקה מבוקשת הנקוטה בציורים רבים כשפת הפשטה לכל דבר. אצל ממשיך דרכו של לביא, אמיר נווה [תצלום להלן], יתפקדו ה"לכלוכים" כתחביר חזותי אלמנטארי: נתזים, הכתמות-אצבע, בלאי-הנייר, כתמי הגראפיט…

ברם, מי שאימץ אצלנו את ה"לכלוך" ללב-אמנותו (כמעט הייתי אומר: "לכלוכו-אמנותו"…) הוא משה גרשוני: טפטוף צבע מקרי, שרידי נייר-דבק בפינות דף, השתרבבות של כתם לשוליים, "כתמי דם" על קירות הביתן הישראלי בביאנאלה בוונציה (1980), טביעות אצבע בגראפיט או בצבע, עקב-נעל על הציור, ועוד. כמו מצאו העדינות והרגישות האסתטית של גרשוני את שיא ביטוין בהכשרת ה"לכלוכים" הללו, בניכוסם לציור [ראו התצלום להלן].

וגם ברישומיה של אביבה אורי לא תמיד ברור הגבול בין נגיעה מתוכננת לבין הכתמה שבטעות. ככלל, דומה, שאמני ה"לכלוך" נמנים על מובילי חבורת "דלות החומר". מבחינה זו, ה"לכלוך" האסתטי הוא מסמן נוסף (שטרם אובחן) של "דלות החומר" (אף כי אין להחילו על המגמה כולה: אמן "נקי" כהנרי שלזניאק, למשל, לא היה מתיר לשום בדל-זיהום לחדור לציוריו האנינים). ומנגד, אמן דוגמת יהושע נוישטיין, שב- 1988 הציג זכוכית ממוסגרת בזהב המכוסה כל-כולה בפיח ואישר את נגיעות הצופים בפיח וניקוי אצבעותיהם על הקיר סביב העבודה… או נקודה בלתי מוסברת שצנחה לעת דפוס בסמוך לתצלום של וירג'יניה וולף ואשר הוגדלה בידי דגנית ברסט עד לממדים פיסוליים גיגנטיים ("העיגול ליד וירג'יניה וולף", 1975). או כתם-מחיקה זעיר ולבן ליד המילה המודפסת "הנני" בעבודה ידועה של מיכאל סגן-כהן מ- 1978. בעיקרון, אמנות ה"לכלוך" שרירה בקטגוריה שבין הפשטה לבין מושגיות.

מה עומד בשורש האסתטיקה של ה"לכלוך"? ראשית, ההתנגדות העזה לאסתטיקה של שלמות, גימור ואידיאליזציה. זוהי התנגדות למושג היופי הזקן והטוב, שהפך למצרך המוני, מתקתק, קיטש, אף למושא שיווקי. מעשה ה"כיעור" של היופי ההוא, ההתנכלות לו במו "זיהומו", הוא שמוליד מושג יופי אלטרנטיבי, מתוחכם יותר ואקסקלוסיבי יותר. האסתטיקה של ה"לכלוך" הוא יופי אליטיסטי, "מנדריני". בכמה וכמה רישומים של יוזף בויס תאתרו את האסתטיקה הזו.

שנית, אמני ה"לכלוך" מסרבים להפרדה דיכוטומית בין מרחב האמנות למרחב החיים: בעבורם, תהליכי היצירה ותהליכי החיים אינם מוציאים אלה את אלה. האמנות היא "אירוע" שאינו אטום בפני אירועים נסיבתיים ומזדמנים. על דרך ההגזמה: אם ציפור תעופף לפתע מבעד לחלון-הסטודיו ותטיל לשלשתה על ההפשטה המתרקמת על-פני הבד או הנייר, ההתרחשות לא תיחשב כחבלה ביצירה, כי אם דווקא כאתגר לשילובה האמנותי.

                               *

לקראת פרפורמנס, שהתקיים לפני שבועות ספורים ב"המפעל", ירושלים, ליקטה האמנית, כינרת חיה מקס, במשך ימים ארוכים נוזלי-טינופת – שנהוג לכנותם בשם "ג'יפה" – משלוליות, מזגנים ושאר מקורות תל אביביים. "הדם של העיר", כינתה האמנית את הנוזל השחור והמצחין שנאגר בקנקנה. ביחד עם חברה אמנית נוספת, הילה פלשקס, קימטו השתיים אל-מול הקהל גליל נייר ארוך ורשמו עליו במקל תצורות מופשטות ב"דיו" של הג'יפה.

במאמר שפורסם ב"המחסן…" בינואר 2014, סיפרתי על עבודה של גבריאל אורוסקו, כדור דחוס של פלסטלינה שמנונית, שגולגל לאורך רחוב וגרף עליו זוהמה אקראית מצטברת. מסתבר אפוא, שאמנים "מלכלכים" הם גם אמנים "מנקים". בתור בוגר שנות ה- 70 בישראל, אף זכורה לי עבודה של דב אורנר, בה ליקט שקיות אשפה וקברן יחד באדמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s