קטגוריות
Uncategorized

             האם יש דבר כזה כמו "חוש אסתטי"?

            

נכנסתי לגלריה "ארטפורט" בדרום-תל אביב. מיד עם כניסתי, אבל מיד, תוך שבריר-שבריריותה של שנייה, היה נהיר לי, מעל ומעבר לכל ספק, שרישומי הקיר הגדולים של מריה סאלח מחאמיד הם רישומים מצוינים. כלומר, עוד קודם שהבנתי מה ואיך, ובעוד קודם לקליטת התוכן, המדיום, הזיקה לעבודותיה האחרות של האמנית, העמדת היצירה בהקשר תרבותי רחב של רישום עכשווי ואמנות עכשווית (שלא לומר, בהקשר האמנות הישראלית, ועל אחת כמה וכמה, האמנות הפלסטינאית) – עוד בטרם כל זאת, ידעתי באחת ובוודאות גמורה שאני צופה ברישומים מצוינים.

האם ידעתי זאת בזכות "חוש אסתטי"?

המושג, "חוש אסתטי", הוא המצאה של האמפיריציזם הבריטי מהמאה ה- 18: דיוויד יום הגן על קיומו של חוש אסתטי פנימי לא-רפלקטיבי; הלורד שאפסברי טען בזכות קיומו של חוש פנימי לשיפוט אינסטינקטיבי בענייני מוסר ואסתטיקה; פרנסיס האצ'יסון טען בזכות קיומו של חוש אסתטי פנימי ומיידי, חופשי מרפלקסיה ומתשוקה גם יחד. ואין זו הרשימה כולה, כפי שזכיתי ללמוד לפני שנות דור מפי מנחם ברינקר ז"ל.

אך, האם בכלל יש דבר שכזה כמו "חוש אסתטי"? כמה אסתטיקונים מהמחנה האנליטי האנגלו-סקסי (מחנה ששיאו במחצית המאה ה- 20 ואשר נציגו הישראלי הבולט בשנות ה- 70 הוא עדי צמח ז"ל) התקוממו נגד המושג וראו בו פיקציה גמורה. הם תהו: אם מה שמענג את העין יסודו ב"חוש אסתטי", שמא נאמר על מה שמסקרן את העין שיסודו ב"חוש סקרנות"? האם נייחד לכל סוג של הנאת-מבט חוש נוסף? דהיינו, שוללי  "החוש האסתטי" טענו בפשטות, שההנאה האסתטית אינה נפרדת מעצם עיקרון-ההנאה בכלל, ולפיכך אין לדבר על "חוש אסתטי". עדי צמח:

"…אין סוגי הנאות (שההנאה האסתטית היא אחת מהן), הנפרדות זו מזו. אין זה נכון כי כל אימת שאני מקשיב למוסיקה טובה, או מסתכל בעלמה נחמדה, יכולני להבחין 'בתוך נפשי' סוג הנאה אחד ויחיד ולהכירו כשייך במובהק חזו של ההנאה האסתטית, בעוד שבהיותי נהנה מניצחוני בתחרות שחמט או מהכפלת ערך מניותיי בבורסה, יכולני תמיד להבחין בתוכי תחושה אחרת, ושונה, שאותה מסוגל אני לזהות כתחושת ההנאה השחמטאית או כתחושת ההנאה הכלכלית…"[1]

ונניח שהסכמנו עם הטיעון (אף שאנו ספקנים לגביו), אז, בכל זאת, מה עומד ביסוד שיפוטי האסתטי המיידי, הקדם-רפלקטיבי, את רישומיה של מריה סלאח מחאמיד?

תחילה,  אציע להפריד בין "שיפוט אסתטי" ל"שיפוט אמנותי": שיפוט אמנותי הוא עניין מורכב, תולדת מוסכמות תרבותיות, ידע (באמנות בכלל וביצירת האמן/אמנית בפרט), וכמובן – התנסות בשיפוטים אמנותיים.[2] הגם שלכל אדם הזכות והכושר לשפוט שיפוט אמנותי, דומני שנסכים, כי ישנן דרגות עומק שונות של כושר שיפוט אמנותי.

מנגד, שיפוט אסתטי, אטען, כמוהו כשיפוט טעמה של גלידת "בן אנד ג'רי": אנו מלקקים ויודעים מיד, באחת, אם הגלידה טעימה לנו אם לאו. "חוש  טעם", תאמרו. בדומה לריח הבושם העולה באפכם מיד ובאחת, בכוח "חוש ריח". ולפיכך, לא תהססו להסיק גם בזכות "חוש אסתטי" – החוש  לקליטת יופי.

"לא!", יענו המתנגדים, "לא שום חוש אסתטי, אלא רק קליטה של תכונות אסתטיות הקיימות באובייקט (מין "גשטאלט" של אחדות בריבוי, מפרט עדי  צמח). אך, אתם תתעקשו ותאתגרו את המתנגדים: "האם גם ברצונכם לטעון, שנגיסה בעוגת גבינה אינה מפעילה חוש טעם, אלא רק מהנה בזכות תכונות גסטרונומיות השוכנות בעוגה?! נכון, המתיקות היא תכונה אובייקטיבית של העוגה, אך היכולת לחוותה תובעת הפעלת חוש טעם!"

אך, עדיין, מה נענה לאבסורדיות שבהנחת "חוש עסקי", או "חוש מעשי"  ושאר חושים פיקטיביים המודבקים לשיפוטינו למיניהם?

דומני, שנכון להפריד בין "חדות-הבחנה" לבין "חוש". חדות-הבחנה היא כושר ניתוח מהיר של נתונים, הפעלת דמיון והעמדת מקרה פרטי בהקשר כללי: אדם ניצב מול החלטה אם להשקיע או לא להשקיע כסף במיזם; הוא שוקל את האפשרות לאור ניסיונו, הוא מדמיין את ההשקעה ותוצאותיה האפשריות והוא מחליט כך או אחרת. הוא לא הפעיל "חוש עסקי", אלא ניתח בהכרתו ניתוח מהיר של נתוני הווה, עבר ועתיד פוטנציאלי.

לא כן חושי הטעם, הריח והמישוש: אלה הם חושים מולדים, בלתי-אמצעיים, מיידיים. וחוש היופי? הנה הבעיה האמיתית: החוש האסתטי, שונה משאר החושים בהיותו הוא עצמו תלוי-חושים – חוש הראייה וחוש השמיעה. כלום נוכל לאשר קיומו של חוש-תלוי-חוש? חוש-של-חוש? חוש-בן-חוש? לא הגיוני. חוששני, אם כן, בסופו של דבר, שבהיות ההנאה האסתטית מותנית בחושי ראייה ושמיעה, אין מנוס מוויתור על רעיון החוש האסתטי כחוש עצמאי נוסף.  

אני מציע אפוא להמיר את מושג החוש האסתטי במושג אחר: הכרה אסתטית. הנה כי כן, כשם שאנו מבחינים בהכרה מדעית, בהכרה מיתית, בהכרה מוסרית, בהכרה פילוסופית (שהיא הכרה על הכרה), כן שומה עלינו לאשר קיומה של הכרה אסתטית, שהיא סוג של התכוונות מוחנית המתמקדת בסגולותיו האסתטיות של הדבר – חזותי או שמיעתי. ההכרה האסתטית תרה אחר "דפוס-היופי" הנוכח באובייקט.[3] זהו דפוס דינאמי, משתנה, תלוי-תרבות, אף שבשורשו הראשוני הוא קבוע ואוניברסאלי: אחדות בריבוי. וזהו דפוס שאינו מוגבל ליצירות אמנות, כי אם חל גם על עץ יפה, אישה יפה, גרב יפה. ובין כדפוס ראשוני ובין כדפוס מורכב, ה̱כּ̞ר̞תי קולטת באורח  מיידי את עוצמת נוכחותו או היעדרותו.

*

נכנסתי אפוא לגלריה "ארטפורט" בדרום-תל אביב. מיד עם כניסתי, אבל מיד, תוך שבריר-שבריריותה של שנייה, היה ברור לי, מעל ומעבר לכל ספק, שרישומי הקיר הגדולים של מריה סלאח מחאמיד הם רישומים מצוינים. ה̱כּ̞ר̞תי אישרה לי נוכחות של  דפוס אסתטי מעולה. רק לאחר מכן, משבחנתי את עקבות תהליך הרישום (הנרשם במקורו על הרצפה, כולל  עקבות כפות-רגליה של האמנית ושאר "לכלוכים" אנינים), משהתבוננתי בדימויים (הריון, בדיקת MRI, סוסים, גבר), משראיתי את שפת המונומנטאליות, את המתח הפיוטי בין הפיגורטיבי למופשט, בין הקו לבין הכתם, בין המלא והחסר, ומשהשוויתי לרישומי הקיר המרשימים של מריה סלאח מחאמיד שזכרתי מבית-האמנים בירושלים – רק לאחר כל זאת, יכולתי להגיע לשיפוט אמנותי. עתה, השיפוט האסתטי המיידי הוטען בהערכה ליכולת הרישומית של הציירת, לשפתה האישית, למקוריותה ולשילוב הכמעט-לירי (חרף גודל הרישומים) בין פשטות (כמעט תום עממי) לבין תחכום.


[1] עדי צמח, "מבוא לאסתטיקה", המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיטיקה, סימן קריאה ו'הספרות', תל אביב, 1976, עמ' 44.

[2] גדעון עפרת, "השיפוט האמנותי", דקל – פרסומים אקדמיים, תל אביב, 1977.

[3] גדעון עפרת, "דפוסי היופי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s